אני עובר עכשיו על מיילים מדן תורן זצ"ל. הייתי בשוק כשהוא כתב לי תגובה לשידור, בעצם הייתי בשוק שמישהו בכלל האזין לשידור. זה היה בשנת 2017 – התאגיד בדיוק הוקם – והייתי משמיע מוזיקה בימי רביעי בלילה, בין חצות ל-2 בלילה. זה היה רעיון של אלדד קובלנץ, המנכ"ל הראשון של "כאן". הוא אמר שהוא מייסד רצועה בתחנת הרדיו המחודשת של 88, שתיקרא "למה לי פוליטיקה עכשיו": עיתונאים מנגנים את המוזיקה שהם אוהבים כל לילה בחצות. "אל תדאג", הוא אמר, "לא באמת צריך להגיע בלילה, אתה יכול להקליט את התכנית בשעות היום".
>> גם אמדורסקי, נונו ושלום חנוך בפנים: פסטיבל תל אביב חוזר

זה היה טרום עידן הפודקאסטים והמחשבה להקליט תכנית רדיו נשמעה לי כמו תרמית. נזכרתי איזו נחמה היה שידור חי ברדיו עבור הנער שהייתי בלילות ארוכים ללא שינה, כשלא הצלחתי להירדם. המחשבה שיש שם מישהו איתי, שותף לבדידות הלילית הגדולה הזו, מדבר אליי.

אז בחרתי את הלילה של רביעי, שבבוקר שאחריו לא נדרשתי לקום מוקדם ולשדר אקטואליה, ופתחתי מיקרופון בחרדת קודש. בשלב הזה של חיי כבר שידרתי לא מעט תכניות, חלקן בפריים של הרדיו לאוזני מאות אלפים, אבל דווקא בחצות ב-88 רעד לי הקול. להשמיע מוזיקה זה לא לשאול שאלות פוליטיות או להפנות לכתבה ביומן חדשות. זה פרטי, זה אינטימי, זה אישי מאוד, זה היה החלום שלי כשהייתי נער והתחלתי להתעניין ברדיו ובמוזיקה. חוץ מזה, ברקע עדיין עמדה הסערה סביב השינוי העריכתי במעבר של התחנה מרשות השידור לתאגיד השידור, מ-88 לכאן 88. הרגשתי כאילו כולם מחכים לבדוק את העריכה המוזיקלית שלי. בפועל התגובה היחידה שקיבלתי הייתה מעורך תחנות המוזיקה של התאגיד שכתב לי: "נשמעת קצת נרגש".

ואחרי כמה תכניות הגיע המייל של דן. השמעתי שני שירים שלו ואז הטלפון התריע על המייל ממנו. הוא כתב: "חוזר מהופעה בעוגן, עצרתי בתחנת דלק של בני ברק לכתוב לך. שידור נהדר גישה מהנה מאד". עוד כמה מיילים והעזתי להציע שיבוא לשדר איתי באחד הלילות. "אבל שמע", אמרתי לו, "זה לא ראיון. סתם שני אנשים שיושבים ברדיו בלילה ומשמיעים אחד לשני דברים שהם אוהבים". כמובן שזה התגלגל לראיון. ישבתי עם דן תורן ושאלתי אותו על כל השירים הגדולים שכתב (והיו אינספור). חלום.

ואז הגיע טלפון מאירית ירון דקר, שהייתה היחצ"נית של יהוא ירון. אמרה לי: "הוא הוציא עכשיו אלבום, אולי תארח אותו?".

מה? אבל אני בכלל לא מארח אומנים.

יהוא בא. בחצות. עד שתיים בלילה.

ואיכשהו התחילו להופיע באולפן, מדי שבוע, בחצות, אמנים שאני מאוד מאוד אוהב. אני אפילו לא זוכר איך זה קרה. הרבי מקוצק אמר שבורא עולם נכנס בכל מקום שנותנים לו להיכנס. מישהו התחיל לספר שיש משבצת שידור בלילה שבה מדברים עם אמנים על היצירה שלהם, אז כנראה שלא הייתה ברירה אלא שאמנים יבואו לדבר על היצירה שלהם. גלעד כהנא, שי צברי, איה כורם, אלון עדר, גיא מזיג, ג'ימבו ג'יי, רביד פלוטניק. כולם צעדו לאולפן בשעת לילה מופרכת. ופתאום זו הייתה תכנית ראיונות עם מוזיקאים. האורח ה-12 היה קובי אוז (קובי אוז!). סיפרתי לו שכילד הלכתי לישון עם הקלטת השנייה של "טיפקס", "האחרון בעשירון התחתון". בלילות מוצלחים הייתי נרדם באזור "אלוף המונופול", אבל כשהגענו ל"בבית אבא" ידעתי שכבר לא ארדם הלילה. זה היה מדהים, ישבתי עם קובי אוז וסיפרתי לו מה עברתי עם השירים שלו. יש דבר מדהים מזה?

כלומר, עבורי, האם יש דבר מדהים מזה עבורי? מהצד שלהם לקח לי זמן להבין למה הם מגיעים באמצע הלילה לתכנית הרדיו האיזוטרית שלי. אני זוכר שחבר זרק לי משהו על זה שלאמנים אין היום כמעט אף פלטפורמה שבה הם באמת יכולים לדבר ברצינות ולעומק. זה היה נשמע לי מוזר, כי יש כל כך הרבה כלי תקשורת ואמנים מתראיינים מלא, משהו לא הסתדר לי.

נזכרתי בזה ברגע יפה באחד הראיונות כשהרגשתי שפיצחתי משהו באלבום של האורחת שלי. היא הסתכלה עליי מופתעת ואמרה לי: "אה, ממש האזנת לאלבום". היא באה מכמה ראיונות שבהם המגיש ידע לשאול רק את מה שכתוב בקומוניקט. זה אולי נשמע כמו תעופה עצמית, אבל האמת היא שזה פשוט בינוניות עצמית. העבודה הייתה בסך הכל להקשיב ברצינות למוזיקה.

הלילות כבר היו לי מעייפים מדי, וכבר התחילו להופיע ההסכתים, אז תכנית הרדיו האיזוטרית שלי הפכה לפודקאסט איזוטרי, שמפרק לפרק הפך בהדרגה לאיזוטרי פחות ופחות. התמדתי איתו כי פשוט לא שמעתי את הראיונות שרציתי לשמוע עם האמנים שאני אוהב. ישבתי עם ברי סחרוף על "האחר", כמה חיכיתי שמישהו יפרק איתו שם את השירים, ודני סנדרסון סיפר לי מה עבר עליו ב"קונגו בלו" (איזה אלבום!), ואביהו מדינה אמר לי שבעצם הוא אף פעם לא ניתח ככה את "הפרח בגני", ועמיר לב! כמה מרתיע היה לנשום עמוק ולצלול לעולם הכתיבה המופלא שלו, וכל מפגש עם הכאב החבוי בשירים של עילי בוטנר, והיה את הפרק שבו המון מאזינים חילונים הכירו לראשונה את כוכב הזמר החסידי מוטי שטיינמץ. אלה האמנים שלימדו אותי על מוזיקה ובכל פעם, בשיחות איתם, ניסיתי להבין מהו בעצם הדבר שאנחנו לא יודעים על היצירה שלהם.

ואז בא פרק 160 שבו דורי בן זאב סיפר לי איך דחף את מאיר אריאל לרדיו, איך קולו של האומן החד-פעמי הזה נשמע לראשונה בתכנית שלו, וחשבתי לעצמי שאני צריך לשים משקל גם על כוחות חדשים. לא רק נבירה ביצירתם של אמנים מוכרים, אלא להעלות על נס יוצרים צעירים ומבטיחים.

את הפרק ה-200 של הפודקאסט אקדיש בדיוק לזה. חיפשתי שלושה אמנים, לא בדיוק בתחילת דרכם אבל בטח עוד לא בשיא הדרך. כאלה שיש להם קהל מעריצים נאמן, כאלה שממלאים הופעות, אבל הקהל הרחב יכול להכיר יותר. והכי חשוב, כאלה שאני יכול להגיד עליהם: אתם חייבים להכיר אותם: אסולין, בריל, קוסטה קפלן. השלושה האלה יהיו איתי על הבמה, מול קהל חי, בפרק הלייב הראשון של 1+1.
אסף ליברמן מארח: הקלטת הפרק ה-200 של 1+1, פודקאסט מבית כאן הסכתים. יום חמישי, 5.11, מוזיאון תל אביב לאמנות, במסגרת פסטיבל תל אביב של עיריית תל אביב-יפו. כרטיסים באתר הפסטיבל

• טור אישי
• יוצרים כותבים