גם לשגרה יש טעם, והיא הכי טובה כשהיא עשויה מדיום-וול

אם נודה באמת, להיות עצמאי בישראל זה לא מקצוע – זו תכונה גנטית. או שיש לך עצבי ברזל, או שמהר מאוד אתה מוצא את עצמך מגלגל פלאפל מהבית. ולפעמים גם זה רק אם אין אזעקות. תוסיפו לכך מגפה עולמית, מלחמה שאינה נגמרת מאז השבעה באוקטובר, איום איראני תמידי שמי יודע אם באמת נגמר, עובדים לחוצים, לקוחות שבורחים באמצע ההזמנה – ותקבלו את הרוטב הסודי של ניהול רשת מזון בשנת 2025.

>> זלזלו כמה שתרצו, אבל בתי הקפה בת"א שומרים על השפיות של כולנו

כמי שנמצא בחזית (לא זו של הלחימה, אלא זו של הצ'יזבורגר) אני יכול להעיד שזו אינה תקופה רגילה. אבל איכשהו, הצלחנו להגיש בורגר חם גם כשנשמעת אזעקה ונכנסים לממ"ד. כי גם לשגרה יש טעם. והיא הכי טובה כשהיא עשויה מדיום-וול.

המלחמה שינתה את הכללים. הסניפים שלנו – שהיו פעם מקומות מפגש מלאים בצחוק, ילדים עם קטשופ על האף והורים מגלגלי-עיניים – הפכו ליחידות לוגיסטיות של משלוחים. הישיבה בסניפים? ירדה כמעט לאפס. המשלוחים? זינקו כמו טיל בליסטי. העובדים? חצי מהם לא מגיעים מחשש מהטילים. ואנחנו מתחשבים, כי קודם כל, בריאות וביטחון. שום המבורגר אינו שווה פגיעה בנפש. כל אלה מייקרים כמובן את ההוצאות. תפעול משלוחים בישראל בזמן מלחמה זה כמו להזמין סושי באילת: אתה יודע שיהיה טעים, אבל המחיר ישאיר אותך המום.

ועדיין אנחנו, שותפי לרשת ולדרך אנדריי בוברוב ואנוכי, לא בוכים. לא כי אין על מה, אלא כי בחרנו להיות כאן. בארץ הזו. ברשת הזו. גם כשקשה. במיוחד כשקשה. ואנחנו מודים על מה שיש ובעיקר על מי שיש: עובדים גיבורים, זכיינים מסורים ולקוחות שלא מוותרים עלינו גם כשכיפת ברזל עובדת במשמרת כפולה. אני מודה שבין האזעקות יש גם קצת רגעים של צחוק. כמו כשלקוח מזמין ארבעה המבורגרים ואז נעלם אחרי ההתרעה, ומשאיר אותנו עם בשר מוכן ושאלה פתוחה: האם לחמם שוב או לחכות לביס הבא? או כשהזמינו מאיתנו משלוח למקלט בבית כנסת, וכל מי שבמקלט דרש לדעת אם יש גם תוספת צ'יפס.

דווקא בגלל התקופה, השקנו את הספיישל החדש שלנו "מוגזם". לא רק כי יש בו הכל, אלא כי ככה נראים החיים שלנו פה. מוגזמים. אבל גם מלאים באהבה, בהתמדה ובתקווה. יש לנו תוכניות לעתיד, כי גם בתוך הטירוף אנחנו לא עוצרים. עם של בורגריסטים לא מפחד מדרך ארוכה. אם יש דבר אחד שלמדנו פה זה שעם ישראל חי, ושאוכל טוב תמיד עוזר לעבור את כל הקשיים.