"תל אביב היא הפריפריה הכי גדולה במזרח התיכון. הנה, אמרתי את זה"

אני אשדודית, ולכן אולי יש לי את הפריבילגיה להגיד את זה בקול: תל אביב היא הפריפריה הכי גדולה במזרח התיכון. מכל הארץ מגיעים אליה אנשים כדי למצוא את מה שהם בטוחים שחסר להם במקום שממנו באו. קריירה, אהבה, סקס, אנשים מעניינים יותר, חיים גדולים יותר. במשך שנים גם אני הייתי אחת מהם.
>> בלי שולחן לאור נרות: סיון שביט מלמדת איך להתחבר לכותב שבכם

הייתה לי בתל אביב עבודה שחשבתי אז שהיא עבודת החלומות: משרד יח״צ מלא בסלבס, אירועים, אנשים חשובים, אנשים שחושבים שהם חשובים, וכל התחושה הזאת שאני סוף סוף במקום שבו הכול קורה. ובמקביל, כמובן, חיפשתי אהבה. או גבר. או אישור. לא תמיד ידעתי להבדיל. היו פעמים שאשכרה ישבתי וחיכיתי על ספסל ברוטשילד לבחור שנראה כמו ויקינג שיעבור ברחוב. ממש חיכיתי. כאילו היקום קיבל ממני בריף. בפעם אחרת נפגשתי עם בחור בבר שכונתי ואני עד היום לא בטוחה אם זה היה דייט, סטוץ בהתהוות או פשוט שני אנשים לערב אחד, שבודקים מי יצליח להיראות יותר מעניין ופחות מעוניין.

בדיעבד, כל השנים האלה הן ״נעלם איקס״, ספר הביכורים שלי. כל פרק בו נקרא על שם גבר אחר, מהחבר הראשון ועד שי, בעלי. יש בו דייטים שראויים לכתב אישום, סקס טוב שהוביל להחלטות רעות, אהבות גדולות, אגו שבור, הודעות מביכות, אנשים שחזרו בדיוק כשכמעט המשכתי הלאה וכאלה שנעלמו רגע אחרי שגרמו לי לחשוב שזה הדבר האמיתי. אבל הוא לא באמת ספר על גברים (לא סתם זה ״נעלם איקס״ ולא ״אקס״) – הם אחלה סיפורים, אבל בין השורות הוא על כל הדברים שאנחנו מוכנים לעשות כדי להרגיש שמישהו בחר בנו.

בשלב מסוים קיפלתי את הזנב וחזרתי לאשדוד. הבנתי שבתל אביב אני כנראה אהיה עוד אחת. באשדוד אולי אהיה בינונית, אבל לפחות בינונית שיותר טובה מרוב האנשים סביבה. לא משפט צנוע במיוחד, אבל גם הספר הזה לא נכתב מתוך צניעות. את שי ״מצאתי״ בגיל 32 באשדוד, אף שהכרנו הרבה קודם. כנראה שהייתי צריכה לעשות סיבוב די מטומטם, מצחיק, כואב ולעיתים ממש מיותר כדי להבין שהבית שחיפשתי לא בהכרח נמצא במקום שסימנתי לעצמי על המפה.

את הספר עצמו כתבתי רק עכשיו, כי פתאום הבנתי שהסיפור הזה על-זמני. אפליקציות משתנות, ברים נסגרים, שמות של רחובות מתחלפים ואנשים עושים היום גוסטינג במקום פשוט להיעלם כמו פעם, אבל הצורך שמישהו ירצה אותנו נשאר בדיוק אותו דבר. עדיין יש רווקים ורווקות שמנסים להבין אם זאת אהבה, תשוקה, בדידות, אגו או סתם יום שלישי בערב. ״נעלם איקס״ הוא קצת הגרסה הנשית, החשופה והפחות מנומסת ל״מה נשים רוצות״. לא מל גיבסון ששומע מחשבות של נשים, אלא אישה שאומרת בעצמה מה היא חשבה, מה היא רצתה, עם מי היא שכבה, על מי היא בכתה ובאילו רגעים היא איבדה לחלוטין את שיקול הדעת. וזה כנראה גם הדבר שהפתיע אותי מאז שהספר יצא. במשך עשרות שנים גברים כתבו על נשים, על זיונים, על אלכוהול, על גוף ועל תשוקה. בוקובסקי עשה מזה קריירה. כשאישה עושה את אותו הדבר, ועוד אחת נשואה עם שלושה ילדים קטנים, אנשים אומרים לה שהיא ״אמיצה״.

אולי אני אמיצה. ואולי פשוט הגיע הזמן שגם נשים יכתבו את הגרסה שלהן בלי להנמיך את הקול. בכל אופן, עד כה – נשים מזדהות, גברים בוחנים מול עצמם כמה הם גבריים ביחס לאלה שבפרקים. ומה למדתי מכל המסע הזה? קודם כל, שבעלי הוא באמת אחד הגברים היותר סבבה שמסתובבים פה בעולם ושאולי הייתי צריכה לעבור דרך כל אותם נעלמים, נסיעות, ספסלים, ברים, דירות וגברים כדי לחזור הביתה. לא רק לאשדוד. לעצמי.