בשנתיים-שלוש האחרונות אני מספר לכל מי ששואל, וגם לאנשים רנדומליים שבכלל לא שאלו אותי כלום, שכמות הראפ הישראלי שאני שומע ומשמיע בתוכנית הרדיו שלי (חוץ מ"עסק שחור" שעליה נדסקס בהמשך, יש לי תוכנית מוזיקה יומית בשם "פה זה טוב", תחפשו בגוגל) היא גדולה בהרבה מכמות הראפ החוצלארצי שאני משמיע. בהערכה גסה, על כל חמישה שירי ראפ בעברית אני אשמיע אחד באנגלית, ועשר שנים אחורה הסטטיסטיקה הייתה הפוכה. למה זה קורה? זה לא הטעם שלי שהשתנה, אלא היכולות של היוצרות והיוצרים שפועלים כאן עולות לטעמי ברוב המקרים על הסחורה שמגיעה לכאן ביבוא.
>> תקראו לזה קאמבק: 9 דברים לחיים שלמדתי מהאזנה לעסק שחור

ראפ זה עניין פשוט, מתכון עם שלושה מרכיבים בלבד: מילים, מוזיקה והגשה. אז את המוזיקה אני מניח שנייה בצד, ומתמקד במילים ובהגשה.

אחרי השביעי באוקטובר הנפש הישראלית הייתה צריכה מילים שיגדירו רגש דרך יצירה, משהו שיגרום לנו להרגיש, לכאוב, להתנחם, להתפרק ולפרוק. עם כל הכבוד לקנדריק לאמאר, בלי להעליב, מה שקורה בקומפטון לא מגדיר את מה שאני מרגיש בישראל.

אבל הראפ הישראלי היה שם, ובגדול, כשהוא התבקש לדבר עלינו. זה חרא להיות בן אדם צעיר בישראל. בגיל שבו ברוב העולם מומלץ להתאהב, להשתכר וליהנות מהחיים, פה מקבלים לפרצוף מלחמות ומוות. אז כן, זה קקה, אבל זה גם מביא איתו בדרך כלל בגרות מנטלית, או במקרה של הראפ, עומק טקסטואלי.

מבלי לפגוע חלילה בכמות עצומה של אלבומים מופלאים שיצאו כאן בשנים האחרונות, אלבום כמו "הכל טוב" של ג'ימבו ג'יי, אלבום שנכתב מהסיוט הפרטי שלו באותו יום ארור ומצייר פורטרט מדויק שלנו כישראלים, לא היה יכול לצאת בשום מקום בעולם חוץ מאשר כאן. הסיפור של ענר שפירא זכרו לברכה, שלמדנו להכיר אותו כראפר רק לאחר ששמענו את סיפור הגבורה המדהים שלו, מגדיר את הטרגדיה האיומה שבתוכה חיה מדינה שלמה.

בראפ הישראלי יש בשנים האחרונות דור אדיר של יוצרות ויוצרים שגדלו על ברכי החלוצים שעשו את זה בעברית, אחר כך למדו יפה את המסלול של ספינת ההיפ הופ העברי שאותו ניווטו אנשים כמו רביד פלוטניק וטונה, וכשהם הרגישו מוכנים: הפרפר בקע מהגולם.

עכשיו בואו נדבר שנייה על הסדרה הדוקומנטרית "זהב שחור" שיצרו רום אטיק ואמרי דקל-קדוש עבור "כאן 11". תגידו, מתי הייתה כאן סדרת דוקו שעשתה כל כך הרבה רעש כמו שקרה עם הסדרה הזו? במשך שבעה שבועות שהסדרה הזו שודרה, כמות עצומה של אנשים דיברה על מוזיקה! פתאום מצאנו זמן לדבר על משהו שהוא לא הגיהנום שסידרו לנו כאן מטעם הממשלה. אשכרה דיברנו על ראפ, על מוזיקה ועל תרבות, למרות שגם כאן הצלחנו למצוא סיבות להתווכח.

אגב, הסדרה הזאת היא גם אחת הסיבות שקוואמי ואני החלטנו להחזיר את תוכנית הרדיו המשותפת שלנו "עסק שחור" לשידור קבוע – אחת לחודש, ביום חמישי הראשון של כל חודש בעשר בלילה בגלגלצ. הסיבה הנוספת והעיקרית לקאמבק שלנו זו היכולת לחשוף בפלטפורמה גדולה ומפרגנת כמו גלגלצ את הראפרים והראפריות החדשים והחדשות שאולי יככבו בעתיד בחלק הבא של "זהב שחור", אם יהיה כזה בעוד כמה שנים.

נכון להיום, יותר מאזינים נחשפים לשורשים של הסגנון, יותר מתחברים ולא פחות חשוב, במדינה שאף אמן מחוץ לארץ שהוא לא בוי ג'ורג' לא מוכן להתקרב אליה, גם ההופעות של ראפ ישראלי הן סולד אאוט כבר תקופה ארוכה מאוד.

כשאתה נכנס היום להופעה של ראפ ישראלי ב"בארבי" או ב"מרץ 2", אתה רואה משהו שפעם יכולנו רק לחלום עליו. הקהל לא בא רק כדי לשמוע שירים, הוא בא לטיפול קבוצתי. קהל שמכיר כל מילה ומילה. קהל שמייצג דור שלם שלא יודע מה יהיה איתו מחר, ואווירה של שבט אמיתי שהפסיק לחפש אהבה מעבר לים. הראפ בעברית הוא פסקול אותנטי של המציאות הדפוקה והמדהימה שלנו.

ולכן, ב-4.11 בבית אריאלה, במסגרת פסטיבל תל אביב, בערב המיוחד "מספר 1 על המיקרופון", אכנס ראפרים וראפרית מוכשרים: נמרוד רשף, אברי ג׳י, שיר גבאי וסגול 59, ויחד ננסה לבחור את השיר המושלם והשורה האולטימטיבית בראפ הישראלי.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• זהב שחור