"רַחַשׁ-בַּחַשׁ, סוֹד וְכַחַשׁ
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת, סִיר וְלַחַשׁ!"
מתוך לחש המכשפות ב"מקבת'" מאת ויליאם שייקספיר, בתרגומה של גילי בר-הלל.
***
באירופה של ימי הביניים וגם מאות שנים לאחר מכן, לא חסרו סיבות להכריז על אישה כעל מכשפה. לפעמים היה מדובר באישה שידעה יותר מדי: אישה שריפאה בצמחי מרפא, הכירה את גוף האדם והחזיקה בידע שלא עבר דרך הממסד הדתי או הרפואי; לעתים הייתה זו אישה שפשוט לא התנהגה כפי שציפו ממנה: היא הייתה קולנית מדי, דעתנית מדי, עצמאית מדי, לא נישאה או לא הייתה מוכנה להסתפק בתפקיד שהוקצה לה; ולפעמים היא פשוט הייתה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.

הלידה, למשל, הייתה במשך מאות שנים מקום של סכנה ממשית. נשים ותינוקות מתו בלידה או זמן קצר אחריה, והמיילדת הרי תמיד הייתה שם. היא הייתה בעלת ידע וסמכות, וגם – סמוכה לאובדן. אם תינוק מת, אם יולדת מתה, אם משהו השתבש – קל היה לסמן אותה כחשודה מיידית. ובכל זאת, נשים המשיכו להיות מיילדות. הן המשיכו להיכנס שוב ושוב למקום שבו הסיכון היה גדול והמחיר של כישלון עלול היה להיות כבד כל כך.

ומה שנכון למיטת היולדות נכון כמעט בכל סיטואציה אסונית אחרת. בצורת, יבול כושל, מגפה, מוות של בעל חיים או שריפה – ברגעי הפחד, הגברים ש"ניהלו את האירוע" הכושל חיפשו הסבר, תירוץ וגורם להטיל עליו אשמה. אישה שהייתה קרובה לאירוע, או שהחזיקה בידע שאחרים לא הבינו, הייתה יעד קל ויכלה להפוך בנקל למי שנדרשת לשאת באשמה.

העולם השתנה מאז. אנחנו כבר לא קוראים לאישה שמסרבת להיכנס לתבנית שהוקצתה לה על ידי הפטריארכיה "מכשפה", אבל גם כיום, נשים שחורגות מן התפקידים וההתנהגויות שמצפים מהן מוקעות לא פעם בידי החברה. הן יכולות להיתפס כקולניות מדי, תוקפניות מדי, שאפתניות מדי, מיניות מדי – או פשוט "נשים קשות". לא, אנחנו אמנם כבר לא קושרים נשים לעמוד עץ כשלרגליהן ערימת זרדים, ולא משליכים אותן לאגם כדי לבדוק אם יצופו, אבל רבים המקרים שבהם יימצא להן עונש "ראוי". היום אפשר להקטין אישה במקום לשרוף אותה, לגרום לה לפקפק בעצמה במקום לכלוא אותה, לערער על שיקול דעתה במקום להאשים אותה בכישוף. אפשר לשכנע אותה שהיא מגזימה, שהיא רגישה מדי, שהיא לא מבינה נכון את מה שקרה – ובכך להחזיר אותה, כמעט בלי להרגיש, אל המקום שבו היא "נועדה" להיות. המכשפה אולי נעלמה, אבל המנגנון שמבקש להפוך אישה שחורגת מן הנורמה לבעיה – נורמה שעוצבה בידי ועבור גברים – מנגנון זה עדיין קיים.

ועל כן, גם כיום דמות המכשפה ממשיכה לאגור בתוכה עוצמה. היא מספרת משהו לא רק על נשים, אלא על החברה שמביטה בהן: על הקושי לקבל אישה שמחזיקה בידע, בסמכות, בכוח או בקול משלה. ואולי לכן השאלה המעניינת יותר אינה רק "מי הייתה המכשפה?", אלא: איזה עולם צריך את המכשפה? מהו הפחד שגורם לאדם לסרב להתמודד עם אסון ועם חוסר ודאות, ולהפנות מיד את האצבע המאשימה לאישה הסמוכה לאירוע? מה מפחיד כל כך באישה שיודעת, מרפאת, מתנגדת, יוצרת או פשוט אינה מוכנה להיכנע לתכתיב הגברי?

בהיסטוריה של המוזיקה אנחנו פוגשות שוב ושוב נשים כאלה. לא רק נשים שנמנע מהן ליצור, אלא נשים שיצרו אף על פי כן ולמרות הכול. נשים שבנו לעצמן קהילות ומרחבים של השפעה, שהופיעו, הלחינו, ניהלו סלונים, קידמו מוזיקה של אחרים או בחרו בחיים מקצועיים שלא התאימו לתבנית הנשית המקובלת.

שרה לוי, למשל, הייתה מוזיקאית ואספנית מוזיקה שסלונה בברלין הפך למוקד תרבותי חשוב. הדוכסית אנה אמליה מוויימאר הייתה בעצמה דמות מרכזית בחיי התרבות של ויימאר. ליזה קריסטיאני בחרה בקריירה של צ'לנית ויצאה למסעות שהביאו אותה הרחק מן הסלונים ואולמות הקונצרטים של אירופה, עד סיביר. וברברה סטרוצי בחרה להיות מלחינה וזמרת שפעלה ופרסמה את יצירותיה בעולם המוזיקה של ונציה במאה ה-17. אלה אינן רק נשים שהצליחו לשרוד מערכת שלא נועדה עבורן. הן נשים שהפעילו כוח בתוך המערכת, יצרו אותה מחדש ולעתים שינו אותה.

זו נקודת המבט של פסטיבל "מכשפות?" השנה, במהדורתו החמישית. בכל שנה אנחנו מסתכלות על נשים ועל ההיסטוריה של המוזיקה דרך עדשה אחרת. השנה, תחת הכותרת "הדהוד", אנחנו מבקשות להפנות את המבט מן השאלה מה נלקח מהנשים אל השאלה מה הן השאירו אחריהן: אילו קולות הן יצרו, אילו מהלכים הניעו, ואילו עולמות מוזיקליים לא היו נראים היום כפי שהם נראים אלמלא הן פעלו ויצרו.

ולצדן יעמדו גם נשים אחרות – קלאופטרה, גיבורות התנ"ך, דמויות שהמוזיקה לאורך הדורות בחרה לספר את סיפורן ולתת להן קול. פסטיבל "מכשפות?" הוא חלק מעיסוק מתמשך של תזמורת הבארוק ירושלים בקול הנשי ובהיסטוריה המוזיקלית שלו. העיסוק הזה לא מסתיים עם הפסטיבל: מיד אחריו תפתח התזמורת את עונת הקונצרטים ב"אסתר תמר ויהודית", תוכנית העוסקת בדמויות נשיות מן התנ"ך וכוללת יצירה חדשה שהוזמנה במיוחד מהמלחינה חנה אג'יאשווילי. הקונצרט יגיע ב-2 בנובמבר לאולם צוקר בהיכל התרבות בתל אביב.

ואולי זהו התיקון האפשרי של המוזיקה: לא לשנות את העבר, אלא לשנות את מי שאנחנו שומעים בתוכו. להפסיק לחפש רק את הנשים שהושתקו, ולהתחיל לשמוע גם את הנשים שפעלו. את אלה שהמשיכו ללדת וליילד, לרפא ולסעוד, ליצור, לנגן, להלחין ולהנהיג. את אלה שלא ביקשו רשות ואת הקולות שלהן, שעדיין מהדהדים.

גילי אלון-ביטון היא מוזיקולוגית ומנכ"לית תזמורת הבארוק ירושלים משנת 2016, ופועלת זה שנים בניהול, הפקה וקידום של מוזיקה קלאסית בישראל.
פסטיבל "מכשפות?" | 16-17 באוקטובר 2026 | ימקא הבינלאומית ובית הנסן, ירושלים. לפרטים ולכרטיסים
"אסתר תמר ויהודית" – קונצרט פתיחת העונה של תזמורת הבארוק ירושלים | 2 בנובמבר 2026 | אולם צוקר, היכל התרבות, תל אביב. לפרטים ולכרטיסים

• יוצרים כותבים
• מכשפות
• ירושלים
• ג'אז