שנה עברה: ככה הרמנו את שביתת הנשים הגדולה

מחאת הנשים. צילום: נועה מגר
מחאת הנשים. צילום: נועה מגר

נתלי מון, שכותבת כאן על מגוון נושאים, בטור אישי תחת הכובע השני שלה כאקטיביסטית ו"פמיניסטית מקצועית" כהגדרתה, על מאחורי הקלעים של מחאת הנשים הגדולה שצמחה בסופ"ש אחד - והתפשטה בכל המדינה. מה היא למדה ומה חסר עדיין?

2 בספטמבר 2021

מנהלת קריאייטיב ופמיניסטית מקצועית נכנסות לקבוצת ווטסאפ ומשתקות את המדינה. זו לא התחלה של בדיחה מוזרה. השבוע לפני כשנה פתחה מורן זר קצנשטיין, בעלת סוכנות קריאייטיב YYY ובית ספר למקצועות היוטיוב, קבוצת פייסבוק פמיניסטית בשם 'בונות אלטרנטיבה 2020'. זאת הייתה עוד קבוצה פמיניסטית כמו רבות נוספות ואתן יכולות לתאר לעצמכן מה הלך שם. בקצרה: הרבה עצבים, מעט מעשים.

ואז, בערב חמישי אחד, אחרי שהתפוצצו פרטי האונס המחריד באילת והכותרות צעקו על שלושים גברים שעמדו בתור, אתגרה קצנשטיין את החברות הפעילות יותר, רובן בכירות בתחומי התעשייה והדיגיטל וביניהן גם אני, בשאלה: "מה עושות תכלס?". אחרי דיון די חופר היא פשוט הודיעה: "אני עוצרת את המדינה בראשון ב-12:00. מי איתי?".

נרעשת מגודל העניין עשיתי את הדבר המתבקש והעברתי את הקבוצה למיוט לתמיד. כמנהלת הקהילות של תנועת כולן הפועלת לשינוי השיח הציבורי פוליטי במדינה, יש לי מוצא לעשייה פמיניסטית חשובה וכאמא יחידנית לעוללה במוצאי אוגוסט לא היה לי זמן לעוד אירוע פמיניסטי. אבל בשישי על הבוקר הגיע טלפון מדור אבנעים, אחת הכוחות המרכזיים שעמדו בעבר מאחורי קומי ישראל, וכמו שרק היא יודעת לעשות היא שכנעה אותי "רק לבדוק איזה ריכוזי הפגנות יש ולעזור מתוך הניסיון שלך בשטח". כצפוי, נשאבתי פנימה.

מורן זר קצנשטיין. צילום: תמי גלאור
מורן זר קצנשטיין. צילום: תמי גלאור

תוך שלושה ימים הקמנו 30 מוקדי הפגנות ברחבי הארץ, כולל עצרת מרכזית בכיכר רבין. איוונט עם 11,000 משתתפות וקבוצת פייסבוק עם קרוב ל-6,000 אישה ואיש. עשרות חברות וארגונים כמו קבוצת פז, אדידס ומקדונלדס השתתפו במהלך. רשת 13 החשיכה מסכים לדקה שלמה לאות הזדהות.

אבל למה זה עבד? למה כל הארגונים האלו הצטרפו ומה בעצם היה האפקט של זה?

תאמרו שמדובר בשטיפה פמיניסטית מצד הארגונים המשתתפים וזה יהיה נכון; ערוץ 13 שהחשיך מסכים הוא אותו ערוץ שהעלה את אייל גולן בפריים טיים של יום העצמאות. כמה נשים יש במועצות המנהלים ובהנהלה הבכירה של הארגונים האלו? אם התעצבנת מקריאת השאלות האלו וחשבת שזאת צביעות לשמה – את צודקת. אם את רוצה לצעוק מתסכול שמדובר בעבודה רבת שנים של ארגונים פמיניסטים שלא מקבלים הכרה בפועלם, עושים את העבודה הקשה בשטח וגונבים להם קרדיטים בלי סוף –  יש לך טיעון מוצק. ובכל זאת היה פה קול שלדעתנו חסר בשיח (ולא, זה לא קולן של הנשים הלבנות הפריווילגיות שבאות להציל את העולם); והקול הזה הוא קולן הכלכלי של הנשים הישראליות.

אייל גולן. צילום: אביב חופי
אייל גולן. צילום: אביב חופי

אנחנו מדברות הרבה על זה שנשים עדיין מרוויחות 30% פחות מגברים, שאנחנו הראשונות שמפטרים, על עיכובי הקריירה הנובעים מהריון, לידה וגידול ילדים שעדיין אינו שווני ברוב משקי הבית. זה שיח חיוני שחומק ממנו משהו – הקול המזכיר לנו שנשים הן כח עצום במשק. ולא רק כי אנחנו 51% מאוכלוסיית המדינה, אלא כי נשים בתפקידים הזוטרים, כפויי הטובה והלא זוהרים – מאפשרות את הפעלת המשק כולו. נשים עקרות בית המגדלות ילדים מאפשרות את הקריירה הבכירה של בעליהן. נשים מקבלות את החלטות הקניה ברוב משקי הבית ולמרות שההתקדמות אטית עד דמעות, בכל זאת יש יותר ויותר נשים גם בתפקידים בכירים. ואת הנתונים האלו אפשר למנף.

בשביתת הנשים באיסלנד ב-75, בה שבתו 90% מהנשים במדינה והיתה השראה עבורנו – נוצר אפקט אדיר כיוון שהמשק חווה מה קורה כשהאחיות והקופאיות שובתות ממלאכתן. כשהנשים מסרבות לבצע עבודות בית ולטפל בילדים; כל העבודות השקופות המניעות את הגלגל. השביתה האיסלנדית הובילה לשיפור מצבן של נשים באמצעות חקיקה. זה היה מהלך פמיניסטי רדיקלי וחשוב. השביתה שלנו הייתה סמלית. מטרתה הייתה להכניס את הרעיון הכלכלי לשיח. החברות שהצטרפו, החשכת המסכים, כל אלו קצרו תקשורת ותהודה רבה שמונפו למהלכים נוספים.

באמצעות הלקחים שהופקו מהמהלך בושלו כבר מהלכים רבים, כולל קמפיין מימון המונים מוצלח להגנתה של ליאת אנשל, אישה מוכה, שבעלה השתחרר מהכלא עם אג׳נדה לסיים את המלאכה ובאמצעות אותם כלים גם אתן יכולות לבנות מהלך אקטיביסטי אפקטיבי. קבוצת פייסבוק גדולה האוספת בעלות עניין ומאפשרת את חימום הקהל, איתור החברות הפעילות והמעורבות ביותר וריכוזן בקבוצת ווטסאפ שתהווה מיקרו קהילה ומשם ניתובן לקבוצות עבודה קטנות ומדויקות; יצירת מיתוג גראפי וסלוגן; ארגון השטח באמצעות מובילות בגלים מתפשטים – המובילה הראשית מגייסת מובילות מקומיות, מסייעת התנעת המהלך והן בתורן מגייסות נשים נוספות לפעולה; התארגנות מהירה, גרילית באופייה בשטח הדיגיטלי- הקמת איוונט, פרסום בקבוצות פייסבוק וווטסאפ; וגם – שיתופי פעולה עם משפיעניות – פשוט לשאול ולבקש.

הפגנה נגד אלימות מינית, תל אביב 20.08 (צילום: שלומי יוסף)
הפגנה נגד אלימות מינית, תל אביב 20.08 (צילום: שלומי יוסף)

וגם גייסנו קבוצות שינוי שיובילו את השוק – במקרה שלנו ארגון הדירקטוריות הפועל ביום יום להשוואה מגדרית וקידום נשים. בתחום המסחרי גויסה קבוצת פז שזיהתה את הרגע וגם תרמה כספים לצורך מימון העצרת המרכזית. מהלך זה התניע מנוע הצטרפות של גופים אחרים שלא רצו 'להישאר מאחור'. המהלך נתן לאנשי מפתח בארגונים שהנושא בלבם את האפשרות לקדם אותו ולהכניס אותו לשיח התאגידי. סיקור תקשורתי מטורף – מיותר לציין כמה זה חשוב. משרד היח״צ דני לוי הלך איתנו יד ביד וגרם למדינה לדבר עלינו. איך השגנו משרד יח״צ? פשוט ביקשנו.

אה, והכי חשוב – תנו לאדוות להתפשט בלי לנסות לשלוט בהן – בשלב מסוים התחילו לצוץ הפגנות והתארגנויות בשטח שכלל לא שוחחו איתנו ולא נבעו מתוך המטה שלנו. ארגונים נוספים הצטרפו לגל בלי לדעת בכלל מי הקים אותו. המהלך הפך לוויראלי.

ועכשיו, אם נסתכל לאחור, בטח תשאלו – אז מה השגתן? ובכן, השגנו פיסה קטנה בתודעה הציבורית לרעיון שלנו. רשת קשרים אורגנית מדהימה של נשים בכל הארץ, על הדיגיטל ובשטח – ורצון טוב של ארגונים שאפשר לקרוא לו צבוע אבל החשיבות שלו היא ההבנה איפה הצד הנכון של השיח. שינוי הוא אפקט הנבנה לאורך זמן. נטענו זרע שהיה לדעתנו חסר במרחב. בשנה שחלפה מאז, למרות קשיי הקורונה, המשיכו הפעילות של בונות אלטרנטיבה לעבוד ולייצר שיח, לגייס ארגונים המעוניינים ליישם אחריות תאגידית אמיתית, לסייע לגרום לכך שנשים יהוו כוח כלכלי במשק וגם להתחיל ולקדם לובי ושיח חקיקתי. מתוך השיח הזה נבנה אלטרנטיבה.