סטרס והעיר הגדולה: הכירו את שיטות הטיפול בדיכאון של העתיד

אחד מכל עשרה תל אביבים משתמש בתרופה נגד דיכאון, אבל עולם הפסיכיאטריה כבר מבין את מה שרבים מאיתנו מרגישים: הכדורים הם לא הפתרון. האם בקרוב נחבוש קסדות עם אלקטרודות ונעשה מיינדפולנס במקום לקחת ציפרלקס?

18 באוקטובר 2018

עד לפני עשור או שניים דיכאון וחרדה היו טאבו חברתי שלא מדברים עליו. היום ציפרלקס וכדורים אחרים הם בגדר אקססורי חובה אצל אחד מכל עשרה תל אביבים. על פי נתוני קופות החולים, שפורסמו מוקדם יותר השנה ב"ידיעות אחרונות", בין השנים 2013 ל-2016 עלה מספר המשתמשים בישראל בכדורים נוגדי דיכאון וחרדה ב־13%. אחד מכל עשרים סובל מדיכאון ועוד 2.8% מכלל האוכלוסייה סובלים מחרדה. ואנחנו לא לבד. ארגון הבריאות העולמי מדווח שבין 1990 ל-2015 חלה בעולם עלייה של כ־50% במספר הסובלים מדיכאון וחרדה. למרות הפופולריות הגואה של טיפול תרופתי למצבים נפשיים, בעולם הפסיכיאטריה כבר מודים בקול במגבלותיו והמחקר משנה פאזה – כשהתקווה היא להבין את שורש הבעיה ולא רק לטפל בסימפטומים. אחד הכיוונים שאליו הולכת רפואת הנפש הוא הכנסת טכנולוגיה מתקדמת, שתספק מידע על הקשר שבין מסתורי המוח האנושי ויחסיו עם הגוף.

"הבסיס לטיפול נותר לצערי ללא שינוי בעשרים השנים האחרונות – שילוב בין תרופות נוגדות דיכאון ממשפחת ה־SSRI לטיפול פסיכולוגי". את הדברים האלה אומר לא אחר ממנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים איכילוב, ד"ר אורן טנא, ואמירה זו מצביעה על התפתחות משמעותית בעולם הפסיכיאטריה. טנא מכיר בקשר בין העיר ללא הפסקה למצב הנפשי של תושביה ולתלות שהם מפתחים בציפרלקסים למיניהם. "אורח החיים העירוני יכול להוות תרומה שלילית, בוודאי בתחום של חרדה וגם בתחום של דיכאון", הוא אומר. "לכל ההפרעות הנפשיות יש קשר מאוד הדוק למסגרת הסוציאלית, למערכות התמיכה של האדם. בעיר אלה יכולות להיות מערכות חברתיות מורכבות שמערכות התמיכה בהן לא תמיד ברורות, כך שלפעמים מרגישים מאוד בודדים במטריקס". לבדידות הזו, בין היתר, מציעה הפסיכיאטריה טיפול, אבל בניגוד לבעיות פיזיולוגיות שבהן ניתן להצביע על קשר בין סיבה לתוצאה, קשה לומר מהו שורש הדיכאון והחרדה. כפי שמסביר ד"ר טנא, פסיכיאטריה היא מדע של ספקטרום, אבל ספקטרום הפתרונות מוגבל.

עוד כתבות מעניינות:
הפופ מתנער מהפנטזיה ומתחיל לדבר על בעיות נפשיות
השימוש בקריסטל מת' גובה קורבנות בקהילה הגאה
באיכילוב מנסים לטפל בדיכאון עם קטמין

טנא מדגיש שלמרות שהתרופות אינן פתרון אידיאלי, הן עדיין מצילות חיים במקרים מסוימים. ובכל זאת, זו עמדה שעולם הרפואה וחברות התרופות נמנעו מלבטא בקול לאורך השנים, וההבנה הזו לבדה סוללת את הדרך לטיפולים חדשניים יותר, כולל רפואה אלטרנטיבית מעולמות החומרים משני התודעה (ניסויים מראים שקטמין ופטריות פסילוסיבין עשויים לטפל בדיכאון ו-MDMA צפוי להפוך לתרופה לטיפול בפוסט טראומה) ומושגים בעלי אפיל מדע בדיוני כמו "ביופידבק" ו"נוירופידבק". "לכל אדם יש את היכולת להשפיע מאוד על איך שהוא מרגיש", אומר טנא, ואם ההסבר שלו נשמע כאילו הוא נלקח מספר עזרה עצמית במיינדפולנס או טכניקה דומה – זה לא במקרה. בפסיכיאטריה מביטים היום לעבר פתרונות הוליסטיים יותר, "מתוך ההבנה שהפתרונות המוצעים רחוקים מלהיות מושלמים. אם נוכל לתת לאנשים כלים שיעזרו להם עם מצבי דחק ללא צורך בהתערבות חיצונית – אנחנו הראשונים שנשמח. לפחות רובנו".

גשר בין הגוף למיינד

הבודהיזם מלמד שעל מנת להשתחרר מהסבל יש ללכת בדרך שקשורה לאימון התודעה ולהתבוננות פנימה. גם הפסיכיאטרית וחוקרת המוח פורצת הדרך פרופ' תלמה הנדלר, שייסדה את מרכז סגול לחקר המוח באיכילוב מבקשת לעשות זאת – להתבונן פנימה אל הנעשה במוח ולהשתמש בממצאים לאבחון ולטיפול. הנדלר שואפת לבצע אינטגרציה בין חקר המוח לעולם הפסיכיאטריה, "כיוון שהפסיכיאטריה מאוד לא מחוברת לאיבר שאחראי לתופעות הלא תקינות שאנחנו רואים במצבים פסיכיאטרים כמו דיכאון, פסיכוזה או חרדה קשה".

הנדלר מצביעה על האמיגדלה, שהוא "אחד האזורים שמשפיעים על ההתמודדות שלנו עם סטרס וקשור לעיבוד של רגשות כמו פחד", כמושג מפתח. במעבדה שלה יש מכשור מיוחד שמתבסס על הדמיה מוחית ב-EEG ו-fMRI ומספק מדדים על הפעילות המתרחשת במוח, כשהמיקוד שלה הוא בפעילות שנראית באמיגדלה, שעובדת ביתר שאת בעת גירוי שלילי. "אם נדע לאבחן מצבים מוחיים לא תקינים – נוכל לשנות את זה כשנאמן אנשים לשנות את הפעילות המוחית שלהם".

פרופ' הנדלר (צילום: שלומי יוסף, דוברות איכילוב)
פרופ' הנדלר (צילום: שלומי יוסף, דוברות איכילוב)

הידע שצברה הנדלר לאורך 20 שנות מחקר, כולל הקשר בין פעילות האמיגדלה לחרדה, הבהירו לה שאפשר להשפיע על המתרחש בתוך ראשו של אדם על ידי מתן גירוי באזור מסוים במוח ופידבק שמאפשר התניה. התוצאות הראשוניות של המחקר בנוירופידבק מעידות שאימונים מהסוג הזה משפרים את היכולת של אנשים להתמודד עם חרדה. "יש קושי אמיתי עם החברה המאוד דרשנית שלנו", היא אומרת. "הסטרס הוא מכנה משותף של הרבה מאוד בעיות שיש לאנשים – גם גופניות. אפשר להסביר 20% מהבעיות הגופניות על ידי המצב המנטלי".

זה נשמע כמו שיטות רוחניות שמדוברות היום. זה קשור למיינדפולנס, למשל?

"נכון, זה מתקשר למיינדפולנס, זה לא שונה בהרבה, רק מוכוון על ידי מדעי המוח. אני אומרת 'בוא ניקח את מה שאנחנו יודעים על המוח ונכניס אותו לחדר הטיפולי'. יש היום הפרדה – יש את חוקרי המוח ויש את הפסיכיאטרים, ואני משלבת בין שניהם".

איך מתאפשרת הגישה לאמיגדלה?

"המטפולים יכולים לעשות את זה גם בשיטות שהן מיינדפולנס מבחינתי, כל אחד מוצא שיטה שונה, לאו דווקא להתחבר לגוף – חלק בשיטה מנטלית יותר או קוגניטיבית יותר. אבל בלי שעשית את אימון הניורפידבק, אתה לא יודע מה מאפשר לך לשלוט באמיגדלה שלך".

אם המודל יפותח והמחקר ימשיך, נוכל להגיע למצב שבו אנשים לא יצטרכו תרופות?

"אני מאמינה ורוצה להאמין שנוכל להשתמש הרבה פחות בתרופות, ובצורה יותר מושכלת, כי נסתכל על מה שקורה במוח כשאתה נותן את התרופה – ולא נשלח את הבנאדם להיות עליה עשר שנים, כשאז קשה להוריד אותו ממנה. טיפול מוכוון פעילות מוח זאת המטרה. לתרופות יש מקום במקרים מסוימים, אני מאוד מאמינה בשילוב של טיפולים, אבל כרגע אנחנו מטפלים קצת על עיוור, אנחנו לא מכוונים את הטיפול לפי המצב המוחי של הבן אדם".

האמיגדלה היא רק דוגמה אחת, מסבירה הנדלר. התקווה היא שבעתיד יהיו מודלים נוספים שקושרים בין פעילות המוח לבעיות נפשיות. היתרון הגדול של הנוירופידבק הוא היכולת לספק אבחנה על מוח אינדיבידואלי ולא אבחנה כללית מתוך ספר האבחנות הפסיכיאטריות. "זה העתיד, לעשות את הגשר בין הגוף למיינד. אם נבין את זה בעולם הפסיכיטאריה – נוכל לעזור גם לרפואה הכללית", מציינת הנדלר, ומזכירה את ההתפתחות הטכנולוגית של השנים האחרונות, בעיקר בתחומי הביג דאטה והאינטליגנציה המלאכותית. מכשור חדש יאפשר לנו ללמוד את הנעשה במוח לאורך יממה או אפילו חודש ולא רק לפרקי זמן קצרים כפי שנעשה היום.

המכשור יאפשר לעולם הפסיכיאטריה לצאת מהסטגנציה בו הוא שרוי ולהעניק טיפול מיטיב יותר. "זה כמובן גם עניין של משאבים", אומרת הנדלר ונוגעת במנוע הכלכלי של עולם הרפואה. "חברות התרופות למשל, בגלל שלא הצליחו כל כך, הוציאו עצמן מהמשחק והפסיקו לפתח תרופות חדשות". התקווה היא שלוואקום שהותיר עולם הפרמקולוגיה ייכנסו אנשי הטכנולוגיה. "יש צורך גדל והולך", מסכמת הנדלר, "כי יש הרבה סבל, הרבה סבל בפסיכיאטריה. השילוב בין ההתקדמות המאוד גדולה במחשוב וטכנולוגיה וההבנה שהצטברה בנוגע למה קורה במוח ומתי – כששני אלה ייפגשו כמו שצריך – ואני מאמינה שזה יקרה בעשור הקרוב – מצבנו יהיה יותר טוב".