עד שתסיימו לקרוא את הטור הזה, טל סודאי ינפץ לכם את כל הסטיגמות על אנורקסיה. חוויות האשפוז ומאבקו במחלה התנקזו ל-EP הבכורה החשוף שלו, ובשישי הבא (26.12) הוא מגיע להופעה בפסטיבל בכורות // "איך אני, גבר, סטרייט, אוכל סטייקים בבוקר ופנקייקי חלבון בצהריים - מוצא את עצמי מאושפז במחלקה להפרעות אכילה?" // טור אישי
>>טל סודאי (כדאי שתעקבו) הוא גיטריסט וזמר-יוצר שעשה את המעבר לקידמת הבמה. השירים מ-EP הבכורה שלו, "כישלון בזיהוי פנים", זכו להשמעות רבות ברדיו. שיריו מכילים טקסטים בועטים, חשופים וכנים בצורה יוצאת דופן, המספרים על התמודדותו עם מחלת האנורקסיה, בגינה היה מאושפז במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. סודאי יופיע יחד עם להקת הבדלאקס (26.12 12:30) במרכז ענב לתרבות, במסגרת פסטיבל בכורות תל אביביות (24-30.12) הנותן במה לאמנים מבטיחים בתחומי המוזיקה, התיאטרון והאמנות בשבוע של אירועים בבתי התרבות של תל אביב-יפו.כל הפרטים על הפסטיבל כאן
>> סאונד זירו: לעוף על הביט של המוזיאון בלילה הראשון של השנה
>> 21 אמנים משתלטים על מבנה מסקרן בלב העיר, והופ, יקום מקביל
כמה סטיגמות יש על אנורקסיה. נתחיל מזאת שאומרת שזה קורה כדי "להיראות הכי כוסית באינסטגרם". נמשיך ב"אנורקסים מקיאים", או "אוכלים תפוח ביום". נוסיף גם את "זו מחלה רק של חילונים שמקדשים את תרבות הגוף", וכמובן את הקלאסיקה "זו מחלה רק של נשים, או גייז".
עד סוף הטור אני מבטיח לנפץ לכם את כולן.
אז איך אני, גבר, סטרייט, מרים משקולות, אוכל סטייקים בבוקר, גבינות שמנות ופנקייקי חלבון בצהריים, שונא להקיא ונמנע מזה – מוצא את עצמי מאושפז במחלקה להפרעות אכילה?
כדאי להתחיל מהעיקר: אף אחד לא הורג את עצמו רק בשביל להיות חתיך. זה אולי מתחיל מדיאטה תמימה, רצון להוריד כמה קילוגרמים, אבל אנורקסיה ממושכת היא קודם כל מחלה בראש. ובמקרים רבים היא יושבת על משהו הרבה יותר עמוק ומורכב.אצלי זה התחיל עת השתחררתי מהשירות הצבאי ורציתי להשיל כמה קילוגרמים עודפים שצברתי. בהתחלה זה היה בריא. ספורט, תזונה, כושר. אבל לאט לאט זה התדרדר. מצאתי את עצמי משוטט בפורומי פיתוח גוף, מסתובב עם משקל כיס לכל מקום, שוקל כל מאכל שנכנס לפה, מפסיד מפגשים חברתיים בשביל עוד אימון.
הירידה במשקל הייתה רק סימפטום, הבעיה הייתה האנורקסיה, קראתי לה "אנה", קול פנימי שלוחש לך שאתה לא מספיק טוב. שתופס אותך כמו מנהיג של כת ברגע אבוד ונמוך שלך. קול שמשכנע אותך שאם תוריד עוד קילו, הכאוס בחוץ ייעלם
ידעתי לחשב בראש בדיוק את הערך הקלורי של כל מאכל.כמובן שלא היה דבר כזה "להיות חולה" ולהפסיד אימון וכמובן שנמנעתי מלאכול במסעדות ובכלל – אוכל שאנשים אחרים הכינו. משמעת סובייטית. מעקב אובססיבי. אשליה של שליטה.הבעיה הייתה שכשכבר הגעתי ל"גוף החלומות" שלי והרופא החמיא לי על "קווי מתאר של דוגמן שרירים" – לא הצלחתי לעצור. הרגשתי שאני חייב עוד. בור בלי תחתית.
הירידה במשקל הייתה רק סימפטום, הבעיה הייתה האנורקסיה, קראתי לה "אנה", קול פנימי שלוחש לך שאתה לא מספיק טוב. שתופס אותך כמו מנהיג של כת ברגע אבוד ונמוך שלך. קול שמשכנע אותך שאם תוריד עוד קילו, הכאוס בחוץ ייעלם. הכאוס של חלומות שלא מתממשים, של לב שבור, של מלחמות וטילים מעל הראש, מבצע צוק איתן, חברים בתופת.על כל אלו אני לא יכול לשלוט, אז לפחות אשלוט על זה שתצא לי הקוביה השמינית. אז זהו שלא. לא לאורך זמן.
הגוף לא טיפש, אתה יכול לרמות אותו לתקופה, אבל תהליכים קיצוניים כאלה שנעשים בצורה בלתי מבוקרת ושפויה, צורה שלא ניתן להפוך לאורך חיים בר קיימא לאורך זמן – סופם להיכשל.ובנקודה שבה הגעתי לקצה ראיתי שאני עדיין שונא את עצמי, עדיין בדיכאון, ואפילו דיכאון יותר גדול – כי למוח כבר אין אנרגיה זמינה לחשוב בבהירות. בנקודה הזאת גם האנרגיה והחשק המיני ירדו לאפס, הפסקתי לנגן, הפסקתי לכתוב, הפסקתי לעשות את כל מה שאני אוהב והרחקתי ממני את האנשים הכי קרובים אלי.
אחר כך התחילו הבולמוסים, אובדן שליטה מוחלט ואכילה בלתי פוסקת בלילות.עד שבאיזשהו לילה, כשהבנתי שאני בסכנת חיים, ארזתי תיק והלכתי לאשפז את עצמי במחלקה להפרעות אכילה(סתם, זה לא היה כזה רומנטי ודרמטי כמו בסרטים. במציאות – חיכיתי חודשים ארוכים בתור עד שתתפנה מיטה וגלגלי הבירוקרטיה הישראלים יניעו).
שלושה חודשים הייתי שם. השגחות 24 שעות, טיפולים אינטנסיביים, סיטואציות ביזאריות. בתוך זה התחלתי לכתוב שירים. החוויות המטורפות של האשפוז, של הגוף שחוזר לאט לעצמו, של המחשבות שמנסות להשתקם, נכנסו למילים. אנקדוטות קטנות של חיים שחיפשו לצוף.אני לא אגיד ש"השירים הצילו אותי", אבל הם לגמרי נתנו לי דרך לנשום. והיום, כשאנשים ששומעים אותם מספרים לי שהם עוזרים להם להתמודד, או שהם היו חלק מתהליך ההחלמה שלהם, זה עדיין לא נתפס לי. זה משהו שאפילו טיפול לפעמים לא מצליח לעשות.
לקראת סיום, יש עוד סטיגמה ששכחתי לנפץ: שאנורקסיה קורית רק בחברה החילונית. לאחרונה, קיבלתי הודעה מנערה דתייה בת 18, נקרא לה מ’.היא סיפרה שסובלת מהקנטות של בני המשפחה על המשקל שלה. מ' בטוחה שהיא שמנה, מקיאה כמעט מדי יום, נמנעת מרוב המאכלים, סובלת מסחורחורות והתעלפויות כמה פעמים בשבוע, בדיקות דם ירודות. אבל בגלל שה־BMI שלה לא ירד מתחת לקו מסוים, הרופא מסרב לאבחן לה "אנורקסיה".
לאחרונה מ' החלה תהליך חיובי, של אכילה מסודרת ולקראת יום כיפור, ביקשה מהרב שלה אישור לא לצום על מנת לא "לא לחזור אחורה" בתהליך. הרב סירב כי "אין אישור מרופא".נדהמתי מהבורות, הרי זה בדיוק כמו ללכת לנרקומן שנגמל מסמים ולהגיד לו "קח רק שאכטה אחת". זה יכול להחזיר אותה שנים אחורה. לסיפור הזה ספציפית היה סוף טוב: ביקשתי מהעוקבים שלי ברשתות שיפנו אותי לרב יותר שפוי ורחמן שאסר עליה לצום, ואף שוחח איתה ונימק היטב מדוע ועשה מעשה גדול.
אבל אני מכיר כל כך הרבה יותר בנות שהסוף שלהן לא היה טוב.בדיוק בשביל זה, ב-26.12 ב12:00 במרכז ענב, אני מקדיש חלק מההופעה שלי בפסטיבל בכורות לנושא החשוב הזה ועולה כדי לשיר ולהגיד את הדברים בקול רם – כדי שאף אחד לא ירגיש שהוא עובר את זה לבד. ניפגש כולנו מכל הספקטרומים להופעה חשמלית מרגשת, שירים חדשים סביב הנושא שטרם יצאו וכמובן אלו שכבר זמינים להאזנה ברשתות. נצחק, נתרגש אבל בעיקר נחגוג את החיים ואת המוזיקה, כי אחרי שנים של מאבק, של רצון להיעלם, הגוף כבר לא אויב שלי והבמה היא לא מקום לברוח אליו – היא המקום שבו אני סוף סוף מרשה לעצמי להיות.