חגיגות העצמאות הן חגיגה על חשבון החטופים והנופלים. אפשר אחרת

>> נעמה וינברג היא בת דודתו של איתי סבירסקי ז"ל, שנחטף על ידי מחבלי חמאס ונרצח בשבי. וינברג היא מיוזמות טקס כיבוי משואות והדלקת התקווה, יוזמה של משפחות חטופים ואזרחים מודאגים שהבינו שאין מקום השנה לחגיגות גבורה מזויפות ושיש לערוך טקס מכבד המישיר מבט למציאות, מכיר בקושי, בכאב ובאובדן ומעורר תקווה. הטקס יערך באמפי שוני ביום שני, 13.5, ערב יום העצמאות החל מהשעה 20:00 וישודר בשידור חי לכל עם ישראל. פרטים נוספים כאן

>> בוטל מצעד הגאווה בתל אביב: "זה לא הזמן לחגיגות"
>> חגיגות העצמאות בתל אביב: מצומצמות, צנועות ובלי במות בידור מרכזיות

איתי סבירסקי ז"ל (צילום: נעה סלע)

השבועיים הראשונים אחרי השבת השחורה, היו השבועיים הכי קשים.
שבועיים של חוסר וודאות מוחלטת. האדמה נשמטה לי תחת הרגליים. כל המוכר, הבטוח, היציב והאהוב התפורר ונעלם עם הרוח. אורית ורפי, הדודים האהובים שלי נרצחו. איתי, בן דודי טוב הלב, נחטף. סבתא אביבה בת ה-97 באורח פלא ניצלה, אך המטפלת המסורה והיקרה שלה נרצחה והיא נותרה לבדה לשרוד את התופת. הקיבוץ היפה שהיה נוף חיי וגאוות משפחתי נשרף והושחת ברוע ושנאה.

אחר כך הגיע היום ה-100. איתו הגיע גם הסרטון שהחמאס פרסם, בו רואים את איתי וכתוביות המרמזות על מותו. הלב דופק, הדמעות צפות, מתהלכת בבית שוב ושוב. מחפשת תשובות, אין כלום. החלטנו בימים שאחרי להתאחד, כל המשפחה, ולחכות לאימות רישמי מגורמי הביטחון.

כל התקווה התנפצה. כל הסיוטים התגשמו ותחושות האכזבה והאשמה על כך שלא הספקתי להציל אותו – הפילו אותי לרצפה.
שלושה וחצי חודשים אחר כך – ואנחנו נמצאים באותו המקום, 132 חטופים וחטופות נמקים בשבי החמאס. כולנו באותו המקום, חוץ מהממשלה שממשיכה בשלה כאילו כלום לא קרה: טקס משואות ראוותני שמאדיר את אלו שהפקירו את החטופים. אותי. אותנו. למשפחה שלי בבארי לא הייתה שום הגנה וביטחון. לא כשדודים שלי התחבאו בארון שבעליית הגג במשך 20 שעות עד שחולצו, לא כשפרצו לאורית הביתה ורצחו אותה בביתה, לא כששלפו את סבתא שלי מהממ"ד והושיבו אותה בחצר ביתה ממנה ניהלו את הקרב.

איזו עצמאות אפשר לחגוג אחרי שחמאס ביצע שואה בתושבי הדרום? איך הממשלה מעזה לטשטש ולמרוח את הזמן בתקווה שהזיכרון שלנו ימחק? לא נשכח ולא נסלח – לא לחמאס ולא לממשלה שמימנה את הטבח הנורא הזה במשך שנים ועד היום לא לוקחת אחריות על המחדל.

בשבוע הבא יגיע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה. אלפי אנשים יפקדו מעל 1600 קברים של נופלים ונרצחים חדשים. אזרחי ישראל יזילו דמעה, ירכינו ראשם, יעמדו בצפירה על המחדל הגדול ביותר שקרה בתולדות המדינה. קשה לי לחבר בין היום הנורא הזה, שמגיע כל שנה, לבין הפרידה הכואבת מאורית ורפי, הדודים האהובים שלי. קשה לחבר בין היום הלאומי ששמור לגיבורי ישראל, לבין מי שגורלו נגזר על ידי מדיניות הפקרה איומה.

בשנת 1974, שבעה חודשים אחרי מלחמת יום הכיפור, לא התקיימו אירועי יום העצמאות הממלכתיים. המדינה והממשלה היו מוכות הלם, אובדן ובושה. בשנת 2024, שבעה חודשים אחרי המתקפה האכזרית והרצחנית של חמאס על ישובי ישראל, לממשלה אין בושה

24 שעות אחרי שנזיל כולנו אין ספור דמעות, נרכין ראשנו ונעמוד בצפירות, ממשלת ישראל תגיד לנו – נגמר העצב, מתחילות החגיגות! ישודר טקס יום העצמאות, בניתוק מוחלט מהחברה והמציאות. בתוך כל הדבר הזה, הכאב הגדול הוא הפניית הגב מהממשלה.

חגיגות יום העצמאות משמעותן חגיגה על חשבונו של איתי. על חשבונם של 132 אחים, אחיות, סבים, אבות ואפילו שני תינוקות שנובלים, נשברים ומתייאשים במעמקי המנהרות או בדירות מוקפות הריסות, קורסים ונופלים למחשבה שאולי כבר לא יזכו להיות שוב בחיק המשפחה. חגיגות העצמאות הן על חשבון הסבים והסבתות שלי, שני חלוצים ושתי חלוצות שהקימו את המדינה וקבעו את גבולותיה בבארי ומנרה. על משפחתי שבמנרה ומטולה אני מרגישה שאין זכות להתלונן, הם בסך הכל איבדו את ביתם, חירותם, עצמאותם. העיקר שהלב ממשיך לפעום והדם ממשיך לזרום.

בשנת 1974, שבעה חודשים אחרי מלחמת יום הכיפור, המלחמה הקשה בהיסטורית המדינה (עד שבעה באוקטובר), לא התקיימו אירועי יום העצמאות הממלכתיים. המדינה והממשלה היו מוכות הלם, אובדן ובושה. לא הייתה סיבה לחגיגה.

בשנת 2024, שבעה חודשים אחרי המתקפה האכזרית והרצחנית של חמאס על ישובי ישראל, לממשלה אין בושה. נדמה שהיא לא כואבת את הטבח, לא את כאב משפחות החטופים וגם לא את כאבם של המפונים העקורים. אנחנו הבנו שאין לנו עוד עם מי לדבר בממשלה. הם ויתרו על החטופים ועלינו. על הדרך ויתרו גם על המוסר והערכים הישראלים והיהודיים. לכן החלטנו להפקיע מהם את המנדט.

לעומת טקס המשואות הממשלתי, אנחנו נקיים טקס "כיבוי משואות והדלקת תקווה". טקס שישיר מבט למציאות הקשה, לכאב והאובדן של החברה הישראלית. מטרתו לשקף ולהכיר בכאב, ולעורר תקווה. התיקון יתחיל כשהחטוף האחרון יחזור הביתה. זה יהיה איתי בתוך ארון. עד אז אנחנו צריכים להילחם למענם ולמען מדינה שמקדשת את אזרחיה, שדואגת ושומרת עליהם, ולא אחת שמפקירה אותם.
בואו, הצטרפו אלינו לטקס כיבוי המשואות והדלקת התקווה.