יא חביבי תל אביב: ברבאבא נזכר בדרינקים של ראשית ימיו בתל אביב

שלוש נערות חוצות את דרכי ליד המנזר: מאופרות יותר מדי, לבושות פחות מדי, לוקחות את התחפושת לקצה ומחזירות אותי 25 שנים לאחור, אל הפורים הראשון שלי בתל אביב – בניין הבימה עטוף בדגל ישראל ומסקינג טייפ מקולף מחלונות שנפתחים לאביב אחרי חודשיים של סקאדים, ואני מסוחרר משמש ומתחילתה של מערכת יחסים עם עיר חדשה. מתחיל בבירה ברוזבאד ומשם עובר להקפיץ טקילה על הבר בטרמינל, עד שהספרייט עושה לי בחילה ואני מחליט לעבור בבית, לקלף את התחפושת ולקפוץ ל"מידבר" – שבו ממילא נראים כולם כאילו התחפשו לניק קייב.

25 שנים בדיוק מלאו לשבוע הראשון שלי בתל אביב, עיר עם פוסט טראומה מסקאדים ושניים וחצי מקומונים, תרווד ורוד אחד שניסה לקפוץ 20 שנה קדימה, פקקים באבולעפיה לפנות בוקר ותור בכניסה לנרגילה (שני המאנצ'סים היחידים שהיו פתוחים 24/7 בעידן של טרום פיצוציות), שאכטה ליד "החצר האחורית" אחרי בירה מחוזקת בשוט של וודקה, עוד לפני שמישהו הכיר את הצ'ייסר.

המחשבה על "זיווה עם ביצה" מדגדגת לי בבטן ומוליכה אותי לוויקינג של ויקי וניקולאי. אני נזכר בימים שבהם הייתי סוגר בתימנית את הלילה ומתעלף עד לצהריים. גם עכשיו, אחרי מגש של כיסונים וארבעה צ'ייסרים של וודקה אצל הצאר ניקולאי אני רוצה להתעלף, אבל בחוץ תל אביב, יא חביבי תל אביב של ילדים בתחפושות, וחדווה מלאת סוכר שמתפרצת היישר ממשלוחי המנות וסודקת את שכבת הציניות שאני עוטה עליי כבר שנים במקום תחפושת. ואני מקבל החלטה: להתחפש! לא עם איפור ומסכה, אלא למישהו ששותה קוקטיילים באימפריאל. מה יש? בלאדי מרי או מינטז'וליפ אני עוד מסוגל להכיל!

והעיר שמסתחררת סביבי כבר חצי יובל הפכה, כמו בכל מערכת יחסים, מישות מסתורית ומרתקת למוכרת. אולי מוכרת מדי. אני עדיין מכיר לה תודה על שקיבלה אותי בזרועות פתוחות ובחיוך שיכור, אבל לפעמים בא לי להיכנס לבר חדש בפעם הראשונה בחיי.

בשיתוף עם סנהדרינק