יום שחור יפה כל כך: המחאה הסתיימה. המלחמה על הדמוקרטיה החלה

יומה האחרון של הדמוקרטיה הישראלית היה יום יפה. השמש זהרה וצבעה את השמיים בתכלת בוהקת, אזרחים יצאו מבתיהם עם ילדיהם ודגלי ישראל כמו בימי העצמאות של פעם, בירושלים התכנסו המונים לא רחוק מבניין הפרלמנט באווירה כמעט חגיגית. ממרחק אפשר היה לטעות בהם. כך לא נראים ונשמעים אנשים שיצאו להילחם על חירותם ועל עתיד המדינה שלהם. הכל רגוע, מנומס ונקי, עם ניחוח רענן של התרוממות רוח. אל תתנו לסוריאליזם הפסטורלי הזה להטעות אתכם: היום פרצה מלחמה.

בינתיים נורו במלחמה הזאת רק שלושה כדורים לפני 27 שנים ושלושה וחצי חודשים (אבל מי סופר, אה?)  ויש לקוות שבכך זה יסתכם גם בעתיד, רק שמסלול ההתנגשות בין הישראלים הדמוקרטים ובין היהודאים המשיחיים המושחתים חצה היום את נקודת האל חזור. מיעוט קיצוני ופנאטי בחר היום סופית לנצל את כוחו הזמני, תוצר לוואי של דייסה פוליטית שבישל נאשם בפלילים כדי להימלט מגזר דינו, ולבטל את שלטון העם בהפיכה משטרית בדרך להשלטת האידיאולוגיה החשוכה שלו בכפייה.

איזה יום אביב נהדר, זה יום שנועד לטיולים. צעדת מחאה הבוקר בצפון תל אביב (צילום: אמיר טירקל)

ועכשיו, ממש בדקות אלה, מול האופל הזה שבוקע מהכנסת ונע על הקשת השחורה שבין שנאת האחר ועליונות יהודית ועד לשחיתות חסרת מעצורים ופנטזיות טוטאליטריות בגוון פאשיסטי, ניצבים מיליוני ישראלים מנומסים. ההפגנות שלהם נוגות ונראות קצת כמו יום זיכרון לדמוקרטיה. הם מתאמים חסימות כבישים עם המשטרה. הם מהססים לצעוק ביחד משהו חוץ מ"ד-מו-קר-טיה!" ו"בושה!". אין בהם הרבה זעם. רק פחד אמיתי, עצב קיומי ומגהטון של נחישות אזרחית.

על המחאה המאופקת הזאת העליל היום ראש הממשלה ש"הם קוראים בלי בושה למלחמת אחים ודם ברחובות". צריך להיות סוג מיוחד מאוד של חלאה כדי להפיץ עלילת דם כזאת. כדי להיות ראש ממשלה שמסית כך נגד אזרחי מדינתו, צריך להיות דיקטטור. מחצית מהקואליציה של ראש הממשלה הזה שואפת להפוך את ישראל למדינת הלכה ואפרטהייד, והוא נותן לה את המפתחות ולוחץ על דוושת הגז בכיוון התהום, ומחרטט את מצביעיו במופע הגזלייטינג הגדול בהיסטוריה. 

התנגדות מאופקת. מפגינים מנומסים נעצרים בירידה לאיילון הבוקר (צילום באדיבות מטה המאבק)

חברו את זה עם השיט-שואו של קמפיין ההסתה והרעל שמנהל נתניהו ג'וניור האימבציל בידיעתו ובתמיכתו, ויש לכם ראש ממשלה שהכריז מלחמה על אזרחי ארצו. שליחיו מחרחרים מלחמת אזרחים בכל הערוצים האפורים שהזכיר ניר חפץ, הוא מכניס את המילים "דם ברחובות" לפה של מאמיניו, הוא מוביל את הכת הביביסטית לקרשנדו אלים. ומול מכונת הרעל הזאת, חסרי אונים למראה ונטולי הנהגה פוליטית, אנחנו עומדים במוצ"ש בעזריאלי עם דגלי ישראל ושומעים את חמי ומירו משב"ק ס' טובחים ב"נופל וקם". 

אין פה בכלל פייט. עדיין אפילו לא נכנסנו לזירה. אנחנו בשבוע השמיני ללידתה של תנועת ההתנגדות להפיכה המשטרית, והיא עדיין לא יודעת שהיא כזאת. המנטרה שלה היא "רק התחלנו". וזה נכון. חוקי הדיקטטורה שמעביר הערב נתניהו בכנסת – ואם מישהו קונה את הספין ש"הוא איבד שליטה על האירוע" אז יש לאריה דרעי כמה ערבויות לחתום לו – הם רק תחילתו של פרק חדש ואפל בתולדות מדינת ישראל. הולך להיות יותר חשוך כאן וזה עשוי לקרות מהר. ואנחנו רק התחלנו. והם עוד מעט מסיימים. 

בתמונה: אזרחים שראש הממשלה שלהם הכריז עליהם מלחמה (צילום באדיבות מטה המאבק)

בכל שבוע ברחוב קפלן, בין ההמונים, אני נתקל בתל אביבים חופשיים, נרגשים ונפעמים מעוצמת המחאה ובכל זאת תוהים: איפה הכעס? איפה האנרגיות? איפה נהמת ההמון שידע לשאוג בבלפור וברוטשילד? ההפגנה הכל-ישראלית המגה-סחית הזאת, זה מה שיעשה את השינוי? התשובה לשלוש השאלות הראשונות היא שפחד ועצב וכעס הם קרובי משפחה ויכולים להתחלף מהר מכפי שניתן היה לשער. התשובה לשאלה הרביעית היא, בפשטות, כן. זה הצבא האזרחי, שומר הסדר והחוק, הנקי והמנומס, שאיתו אנחנו עומדים בחזית. אין מישהו אחר. זהו צבא סחי גדול ועצום שמתעורר והוא חוצה עדות, מגזרים ואמונות. במוצ"ש האחרון קרה אפילו הבלתי ייאמן ואזרח ערבי עמד על הבמה וקרא ברהיטות לחבריו להצטרף למחאה. הכל יכול לקרות.

התחושה בקרב מובילי דעת קהל במעגלי המחאה היא שנצטרך הרבה יותר מזה כדי לגלגל לאחור את מתווה נתניהו לחיסול הדמוקרטיה הישראלית. זה נכון, כמובן, אבל נצטרך גם הרבה סבלנות ועמוד שדרה. נצטרך להתגבש לא רק בהתנגדות להפיכה המשטרית, אלא גם בדרישה לחוקה דמוקרטית, הפרדת דת ומדינה ושוויון הזדמנויות וזכויות מלא מלא של כל תושבי הארץ – אחרת רק דחינו את הקץ. המלחמה הזאת תהיה כנראה ארוכה, האלימות וההסתה נגדנו יגברו, החקיקה תלך ותעשה גזענית ודכאנית יותר, רבים יעדיפו לעזוב מאשר להילחם בריקבון ובשנאה. זה היה יום שחור ולא יהיו הרבה בהירים ממנו בקרוב. ככה זה במלחמה.