רגע לפני העונה חדשה, חוזרים לעונה השלישית של "יורשים"

הריקאפ המקוצר שלפניכם מכיל בעיקר ספוילרים לעונה השלישית של "יורשים" אבל לכל אורכו יהיו גם איזכורים חולפים גם לאירועים בעונה הראשונה והשניה, והוא מיועד בעיקר בשביל לרענן את אירועי העונות הקודמות לרגל העונה הרביעית, שתעלה לשידור מחר (27.3) ותזכה, כמובן, לריקאפ מפורט משל עצמה. הריקאפים לפרקים של העונה הרביעית יתפרסמו מדי יום שלישי בבוקר

>> כאן סיכמנו את אירועי העונה הראשונה
>> וכאן את העונה השניה

אחד הדברים שמקנים ל"יורשים" את הקצב הייחודי והאינטנסיבי שלה (לצד הצילום הפסיכי ועתיר מצלמות הכתף) הוא ההיעדר הכמעט מוחלט של קפיצות זמן. לצופה אין זמן לנשום בדיוק כמו שלדמויות אין זמן לנשום מאירוע לאירוע. אם העונה השניה נפתחה 48 שעות לאחר תום הראשונה ושלפה את קנדל ממכון הגמילה הרבה לפני שהוא היה מוכן להתמודד עם העולם האמיתי, הרי שהעונה השלישית ממשיכה דקות ספורות לאחר ההצהרה הדרמטית שלו במסיבת העיתונאים: במקום לעלות למזבח בשם אבא לוגן והתאגיד המשפחתי וייסטאר-רויקו, קנדל, בפתאומיות של הענק הירוק, קורע את הכבלים הרגשיים בהם היה קשור כל העונה השניה ויוצא בהצהרה אגרסיבית כנגד אביו – ומאשים אותו בכך שעמד ביודעין בראש קונספירציה לטייח שלל עבירות חמורות שנעשו במחלקת הקרוזים של החברה (כולל היעלמויות של עובדות זרות שעבדו על הספינות והרבה מאוד דמי השתקה). ובפעם הראשונה ב"יורשים", במקום שלל מלחמות קרות בין הדמויות, יש לנו מלחמה חמה אחת.

ההשלכות הן רציניות, והתגובה של לוגן – שמתנהל לראשונה בסדרה מתוך פחד גלוי לשלומו – מבהירה לנו זאת. לוגן ומעגל המקורבים שלו – טום הוא בן המשפחה היחיד במעגל זה, וגם הוא בסך הכל משפחה מנישואים, ואליו מצטרפים גם קרל, פרנק והוגו, שלושה בכירים בחברה שלמען האמת, זו לא המשימה הכי קלה להבדיל ביניהם – מזדרזים לטוס למקום שאין לו הסכם הסגרה עם ארצות הברית ובוחרים בבוסניה-הרצגובינה (האם האופן בו לוגן ממהר לברוח מהמדינה הוא קצת מהיר ודרמטי וחורג מהריאליזם היחסי של הסדרה? אני לא בדיוק מומחה למערכת המשפט האמריקאית, אבל נדמה לי שמדובר בצעד חשוד מבחינה ציבורית ושהליכי מעצר כנגדו, לו היו כאלה, בכל מקרה לא היו קורים כל כך מהר). בינתיים, קנדל מקים בניו יורק חמ"ל יחסי ציבור (מהדירה של אשתו לשעבר, לא פחות) בניסיון להעביר כמה שיותר בכירים ו/או בני משפחה לצד שלו (ללא הצלחה).

העונה הזו היא בהירה יותר מקודמותיה – מבחינת הסיבוך העלילתי שלה, לא מבחינת הטון שלה, כמובן – ומאופיינת בקצת פחות עלילות משנה מתערבבות ויותר בכמה נתיבים ראשיים. פחות שבילי צד ויותר כבישים מהירים. זו גם העונה שהכי מחמירה עם קנדל מבין פרקי הסדרה עד כה: שלא נטעה לרגע, היוצר ג'סי ארמסטרונג כל הזמן לוחש לנו באוזן, קנדל לא מונע משום מצפון וגם לא מיצר נקמה באביו. הוא יכול לדבר על הראשון עד מחר והאחרים יכולים לדבר על השני באותה מידה, אבל הדבר היחיד שמניע את קנדל הוא הנרקיסיזם האדיר שלו. הנרקיסיזם של קנדל הוא נקודה מעניינת עבור הסדרה כי הוא מוגש לנו כמעט כמו טוויסט בעלילה, משהו שהיה מונח לנו מול האף כל הזמן הזה אבל לא עסקנו בו ישירות. בעונה הראשונה לרצון שלו לכוח היו תירוצים טובים: לוגן באמת עשה החלטות גרועות בראשות החברה והיה מעורפל אחרי השבץ, החשש לאיתנות הפיננסית של וייסטאר-רויקו היה אמיתי. בעונה השניה הוא היה כבוי ופאסיבי. לכן, גם ברגעים המביכים והפאתטיים שלו עד כה, הסדרה נהגה בו ברכות יחסית. הוא מביך את עצמו ואת כל הסובבים בקטע ראפ במסיבה לכבוד אביו? נו, זה בגלל שהוא במצב נפשי רעוע ומקבל החלטות גרועות.

אבל בעונה השלישית קנדל מעביר את עצמו לפרונט ומתענג על הפוזיציה הזאת. לראשונה מאז תחילת הסדרה הוא מרגיש טוב עם עצמו – לפחות כך נדמה לו או כך הוא מתעקש להתנהג – והמאניה הזאת לא מחמיאה לו. הוא דורש מהמקורבים השכורים שלו (צמד מומחיות לניהול משבר, ומשום מה, גם גרג) לעדכן אותו כל הזמן מה אומרים עליו בטוויטר. הוא מארגן מסיבת יום הולדת ביזארית ואגוצנטרית, מופת של טעם רע. הוא משבש נאום של שיב בכך שמשמיע את Rape Me של נירוונה ברמקולים שהסתיר בחדר (סצינה מוזרה, לא מאוד הגיונית, אבל נניח לזה) בשביל להזכיר למאזינים שלה מה בדיוק וייסטאר-רויקו טייחה בקרוזים שלה – טיוח שהבה נזכור, בעונה הראשונה הוא הרחיק את עצמו ממנו ככל האפשר והפיל על טום את האחריות להתמודד עמו. כאן האקסלציה של הטראגיות של טום עולה מפרק לפרק, בעודו משוכנע לאורך רוב העונה שהוא ימצא את עצמו בכלא – ונע בין השתוללות (כשהוא מול אנשים שהוא יכול להשתולל מולם) לבין זעם וסבל כבוש (כשהוא מול כל השאר, בדגש על שיב ולוגן).

הדבר המשמעותי השני שקורה, ברגע שמנקים רעשי רקע עלילתיים כמו ההתעסקויות הפוליטיות של משפחת רוי (לפחות לעונה זו. מן המעט הידוע כרגע על העונה הרביעית, נראה שהסוגיה הפוליטית צפה בה באופן יותר משמעותי) הוא הניסיון של לוגן לרכוש את חברת הסטרימינג GoJo מהיזם הסקנדינבי האקסצנטרי לוקאס מאטסון. זה נראה בהתחלה כמו עוד יוזמה עסקית שנויה במחלוקת של לוגן – סוג של אח תאום לניסיון שלו לרכוש חבילת ענק של תחנות טלוויזיה מקומיות (דרך אגב, מה קרה עם זה בסוף באמת? קנו או לא קנו?) בעונה הראשונה. רכישת GoJo נראית דווקא כמו עסקה שקנדל היה מעודד, אם עדיין היה בתמונה – רכישה שמרחיבה את היכולות הטכנולוגיות של וייסטאר-רויקו במקום לקרקע אותה יותר עמוק בתעשייה שהשעון שלה מתקתק – אבל גם היא, כמובן, תתהפך על המשפחה באופן לא צפוי. בתוך שלושה פרקים, מאטסון מתגלה כמעוניין במיזוג ולא במכירה; בפרק האחרון המצב יתהפך עוד יותר.

בדיוק כמו העונה הראשונה, העונה השלישית מסתיימת עם חתונה, הפעם של קרוליין (אשתו השניה של לוגן, ואימם של קנדל, רומן ושיב). בדיוק כמו בעונה הראשונה, אירוע החתונה מוצג קודם כל כהזדמנות לעשות עסקים – בעונה הראשונה סטואי וסנדי תכננו לנצל את ההיעדרות של לוגן בשביל לנסות לבצע השתלטות עוינת. כאן, יש השתלטות עוינת מסוג אחר: לאחר שהמניה שלה עולה מספיק, מאטסון מחליט לרכוש את וייסטאר-רויקו ולא להיפך, רק שהפעם לוגן דווקא בעניין – והאחים, כמובן, ממש לא. זה מספיק בשביל לפייס ביניהם – זה אולי נשמע ציני, אבל למעשה, זה מרגש, במיוחד כשקנדל חושף ביניהם את המעורבות שלו במוות של המלצר מסוף העונה הראשונה.

אבל לוגן שוב נמצא צעד אחד בפניהם: הוא, קרוליין וסוללה ארטילרית של עורכי דין כבר סיימו לנסח מחדש את הסכם הגירושים שלהם, אותו הסכם גירושים שקבע שלאחים יש זכות וטו על כל שינוי בשליטה בחברה. האחים נשארים בלא קלפים ("אתם פורצים לכאן, ומגלים שהאקדחים שלכם הפכו לנקניקיות", אומר לוגן באחד הרגעים היותר ציוריים שלו – איזה דימוי!). אבל מי הדליף ללוגן על המהלך של האחים? טום. אותו טום ששיב פשוט השאירה לצידו בזמן שהיא עצמה התרוצצה בין הצדדים וניסתה להבין איפה יהיה לה יותר טוב, אותו טום שכל כך פחד ללכת לכלא (אבל גם אמר ללוגן שהוא מוכן לעשות זאת במידת הצורך), אותו טום שנראה כמו פראייר חסר סיכוי שהאחים לבית רוי, שגדלו לערמומיות, יכולים לדרוך עליו מאיזה כיוון שירצו.

וכמה הערות אגב:

• שימו לב לאופן בו טום ולוגן מצולמים מבעד לדלת כששיב מבינה שהוא זה שעקץ אותם ושלחש לאוזנו של לוגן כל הזמן הזה – מדובר ברצף שוטים שמצטט מפורשות מהסיום המפורסם של "הסנדק".
• בפרק החמישי, בו לוגן מטושטש בעקבות דלקת בדרכי השתן שגורמת לו להזיות, טום לוקח את לוגן בשביל לעזור לו להשתין. ברגע האינטימי והמוזר הזה לוגן קורא לו "son" – ובאותו הזמן נראה שהוא פשוט כל כך מטושטש שהוא מתבלבל בינו לבין אחד מבניו, כנראה קנדל. אבל בשלב הזה טום כבר מדליף ללוגן סודות מהצד של האחים – ויתכן שמדובר פשוט בפניית חיבה שלא ציפינו לה, או לחילופין, לרגע מטושטש שמגלה יותר ממה שהוא מסתיר: עבור לוגן בשלב הזה, טום קרוב יותר מהילדים האמיתיים שלו (לא שהוא יהסס להתהפך עליו במידת הצורך).
• הטעיה אכזרית במיוחד של התסריטאים: בפרק מסיבת יום ההולדת של קנדל, קנדל מתכנן להופיע בפני הקהל כשהוא קשור לצלב ושר את "Honesty" של בילי ג'ואל. כולם נחרדים מהאפשרות לראות משהו הרבה יותר מביך מהראפ מהעונה הקודמת, ולמרות שזה היה יכול להיות רגע טלוויזיוני מופרע, כשהוא יורד מהתוכנית זה אשכרה גורם לאנחת רווחה לא רק אצל הדמויות, אלא גם אצל הצופים.
• 24 שעות לעונה הרביעית!