חוזרים לעונה 1 של "יורשים": מושלמת מהרגע הראשון, אם שכחתם

הריקאפ המקוצר שלפניכם מכיל בעיקר ספוילרים לעונה הראשונה של "יורשים" אבל לכל אורכו יהיו גם איזכורים חולפים גם לאירועים בעונה השניה והשלישית, והוא מיועד בעיקר בשביל לרענן את אירועי העונות הקודמות לרגל העונה הרביעית, שתעלה לשידור ב-26.3 ותזכה, כמובן, לריקאפ מפורט משל עצמה

זו חוויה משונה במיוחד, לחזור לצפות בפרקים הראשונים של "יורשים" אחרי שכבר צפית בכל שלוש העונות. זה נפוץ בקרב מי שצופה בסדרה לראשונה להרגיש שתי תחושות בעקבות הפרקים הראשונים: סלידה (ואף שנאה) לרוב או אפילו לכל הדמויות הראשיות, ובלבול לנוכח העלילה המסועפת ועתירת הז'רגון הפיננסי, בעיקר החלקים שנוגעים למה שקורה בתאגיד וייסטאר-רויקו עצמו. הרבים שבכל זאת התמידו עם הסדרה, בין אם בגלל שנשבו באנרגיות הרעילות והמופלאות שלה מההתחלה או בגלל שידעו שמדובר בסדרה עתירת הייפ ושכדאי בכל זאת להתמיד איתה עד שהיא נכנסת עמוק ללב, בדרך כלל התמקדו בחלקים היותר פרסונליים של העלילה – יותר סכסוך הענקים בין קנדל רוי לאביו לוגאן ופחות המשמעות של המינוי הזמני של קנדל למנכ"ל בזמן שלוגאן התאושש מדימום במוח, יותר מערכת היחסים בין טום, האאוטסיידר שמנסה לפלס את דרכו לצמרת המשפחה לבן טיפוחיו גרג, האאוטסיידר שמנסה לפלח את דרכו לתחתית שלה ופחות עבירות הצווארון הלבן בהן השניים מסבכים את עצמם.

בצפייה ראשונה הממבו-ג'מבו הפיננסי הופך בהדרגה מרעש לרעש לבן לפסקול, עד שבסוף אנחנו יוצאים מהעונה הראשונה או השנייה, בוודאי השלישית, כשאנחנו צועקים מילים כמו "השתלטות עוינת" ו"חיבוק דב", ומצד שני מאוהבים בכל הדמויות, אפילו האכזריות והרקובות שבהן. מול הרוע והאגרסיביות של לוגאן אי אפשר שלא להציב את תחושת הבגידה והאכזבה האמיתית שהוא חווה מהילדים שלו; מול הלקקנות והמניפולטיביות של טום אי אפשר שלא להציב את הנאמנות המפתיעה ואת הלב השבור שלו; מול הסדיזם הקז'ואלי של רומן, את ההומור שלו ואת העובדה שהוא כנראה, עד כמה שאפשר לקרוא לזה ככה, הבן הכי טוב לאביו והאח הכי טוב לאחיו; ודווקא מול האנדרדוגיות של קנדל אי אפשר שלא להציב את הנרקיסיזם, האגו והפתטיות שלו.

וזה מה שכל כך מתעתע בלחזור לעונה הראשונה של "יורשים". כשנזכרים בה ממעמקי העונה השלישית, היא מרגישה כמו טלוויזיה מצוינת, כיפית, אבל מצוירת בקווים קצת יותר גסים ופשטניים מאשר מערכות היחסים ההיפר-מורכבות של הפרקים המאוחרים. אלא שזה לא נכון. אנחנו זוכרים את ההופעה הראשונה של רומן על המסך עם ברכת השלום "היי היי, בני זונות" אבל לא את זה שהוא מתייצב בסצינה הראשונה שלו בסדרה קודם כל בשביל לחבק את קנדל ולהגיד לו שהוא אוהב אותו (כן, הוא גם מרחרח על מה שקורה בצמרת החברה באותה הזדמנות, אבל הוא גם באמת מתייחס לקנדל ברכות ובחיבה בין עלבון לעלבון – עד שזה דווקא קנדל שמנסה לפנות כנגד המשפחה). אנחנו זוכרים את היהירות האינסופית של טום ולא את המבטים שבורי הלב שלו בכל פעם שארוסתו (החל מהפרק השני) ואשתו (החל מסוף הפרק האחרון לעונה) שיב מפנה לו את הגב, מטאפורית או פיזית. או שאולי זה לא נכון, וזו בכלל הצפייה המחודשת אשר פשוט מטעינה רגעים אגביים בפרקים הראשונים בכל ההקשרים שהם עוד יפתחו בעונות הבאות?

כך למשל, בפעם הראשונה שג'רי, המנהלת הבכירה בוייסטאר-רויקו, מופיעה על המסך, המצלמה תופסת קלוזאפ על הפנים של רומן, שמלווה אותה במבט שלו. אי אפשר שלא לחשוב מיד על הקשר המיני המוזר במיוחד שהם ינהלו בעונה 2, אלא שגם קירן קאלקין (רומן) וגם ג'יי. סמית'-קמרון (ג'רי) התייחסו מפורשות לכך שקו העלילה הזה נולד בעקבות אלתורים שלהם על הסט של אחד הפרקים האחרונים בעונה. האם זו עבודת עריכה מאוחרת שרומזת לתוכנית שכבר נרקמה או שזו סתם קלוזאפ שקשה אפשר שלא לשפוך לתוכו משמעות עודפת? אי אפשר להכריע.

זה בלתי אפשרי לסכם עלילה של עשרה פרקים עמוסי אירועים בפסקה-שתיים ויהיה זה מסורבל לסכם אותה ביותר מכך. ובכל זאת, נתמקד בדברים המרכזיים וננסה גם לומר עליהם כמה דברים תוך כדי: שלושת הפרקים הראשונים לא רק עוקבים אחרי הפאניקה בצמרת וייסטאר-רויקו כאשר לוגן רוי, מנכ"ל ומייסד החברה האגדי מאושפז עם דימום במוח – ובנו קנדל ממונה באופן זמני למנכ"ל (מה שגם גורם לרומן, אחיו הקטן, חסר כישורי הניהול אך ממש לא נטול אינסטינקטים טובים, כפי שמתגלה בהמשך, להיכנס בדלת האחורית לתפקיד סמנכ"ל). על הדרך הוא גם נאלץ לקבל כמה החלטות מפוקפקות: לרכוש חברת מדיה דיגיטלית בשם Vaulter (השם שלה מרמז ל-Vulture, אתר חדשות התרבות המוביל של ניו יורק מגזין, אבל במהות היא הרבה יותר מזכירה את Gawker המנוחה – שגם היא, כמו וולטר בעונה השנייה, חוסלה על ידי מיליארדר רפובליקני, אבל בנסיבות שונות לחלוטין) ולגייס כסף מקרן בה מושך בחוטים סנדי, אחד מהיריבים העסקיים הותיקים של לוגאן.

כשלוגאן מתעורר, לנוכח החדשות על כל מה שקרה בזמן שהוא בהכרה חלקית במיוחד, הוא נאלץ לפעול במהירות בשביל לוודא שאחיזת הברזל שלו בחברה עדיין איתנה. גם כאן, בצפייה שניה קשה כל הזמן להפריד את אירועי העבר מאירועי העתיד. האם קנדל פעל מתוך צמא לכוח או מתוך רצון להציל את החברה (בטח לאור שהעובדה שהוא נאלץ לגייס כסף כדי לחפות על הלוואה חסרת אחריות שלוגאן לקח לפני זמן רב)? אי אפשר להכריע את זה. האם לוגאן פועל בגלל שהוא מודע לאופי הבוגדני של קנדל, או שהבוגדנות של קנדל היא תגובה לעובדה שבפרק שש הוא מפטר אותו מהחברה? האם קנדל ורומן באמת חוששים שלוגאן פועל בחוסר היגיון ומייחסים את זה לעובדה שהוא עוד לא באמת החלים מהאירוע המוחי שלו ("מה אם הוא יתעורר באמצע הלילה, יתקשר לג'ף בזוס וימכור את החברה בדולר?", אומר קנדל לפרנק, עוד בכיר בחברה, אחרי שהם מגלים שלוגאן כל כך מטושטש שהוא השתין במשרד של קנדל – אקט סימבולי עבורנו כצופים, אבל לחלוטין רגע של אובדן צלילות עבור לוגאן בתוך הסדרה), ולכן יוזמים הצבעת אי-אמון נגדו, או שזה שוב קנדל שרוצה את הכיסא שלו?

כל האירועים האלו מובילים באופן שמרגיש בלתי נמנע לרגעי הסיום של העונה: לאחר שקנדל מפוטר הוא מנתק קשר עם המשפחה ומנסה לסייע לסנדי להשתלט על וייסטאר-רויקו. אלא שבחתונה של שיב וטום, בזמן שהאף שלו מפוצץ בקוק, הוא נוהג שיכור יחד עם מלצר מהחתונה. הרכב מתהפך ונוחת במים. המלצר טובע, קנדל שורד וחוזר לחיקו של לוגאן, שמבטיח לו "לגרום לכל זה להיעלם" בתמורה לכך שיחזור הביתה – וימנע מסנדי להשתלט על וייסטאר-רויקו. מצד אחד זו מרגישה כמו עסקה עם השטן, אב שסוחט את בנו. מצד שני, מה הפרס שלוגאן באמת מרוויח כאן מקנדל? את המשך השליטה שלו בתאגיד המשפחתי או את שובו של הבן הסורר אל זרועותיו? בראיון שנתן בריאן קוקס (לוגאן) לאחרונה, הוא אמר שיוצר הסדרה, ג'סי ארמסטרונג הקפיד לתת לו כהערת בימוי "תזכור שאתה אוהב את הילדים שלך", ושזו תמיד הפרשנות שלו למעשים של לוגאן. כמעט לכל צעד שכל דמות עושה פה תמיד יש שתי פרשנויות: גבוהה ונמוכה, רגשנית וצינית. "יורשים" נראית בהתחלה כאילו היא מנסה לגרום לצופים שלה להכריע איזו פרשנות היא נכונה, עם נטייה לפרשנות ה"רעה". אבל בסופו של דבר, בסדרה הזו התשובה היא כמעט תמיד "שתיהן".

"יורשים", עונה רביעית ואחרונה, ימי שני (החל מה-27.3) ב-22:00, ביס, הוט וסלקום טיוי