מלכת הכיתה וסוס מעופף בניו יורק: הסיפור שנולד בקרוסלה

קרוסלת הסוסים בסנטרל פארק, וחלום הילדות שלי שיהיה לי סוס משלי, הציתו בי רעיון לסיפור על נערה יתומה שעובדת בקרוסלה עם הדוד שלה, ומגלה שאחד הסוסים מתעורר בלילות ופורס כנפיים

כשהייתי ילדה, בימים ההם כשילדים עדיין הלכו לבית ספר, שתי דמויות טרדו את שלוותי. האחד היה ילד יפה בכיתה מעלי, שהייתי מאוהבת בו עד כדי כך שמעולם לא העזתי לדבר איתו. פעם במהלך תורנות משותפת בחדר האוכל של בית הספר בכפר מלל, הוא ניגש אלי מהשולחן הסמוך, אמר שנגמר המרק בסיר שלו ושאל אם נשאר עוד מרק בסיר שלי. מלמלתי משהו בתשובה. זה היה הדיאלוג היחידי שניהלתי איתו אי פעם. אני כבר לא זוכרת איך קראו לו. השנייה היתה חיה.

מאז שאני זוכרת אותה, חיה היתה מלכת הכיתה. לפעמים היו לה גם סגניות מתחלפות, שהיא מינתה בעצמה. לחיה היה השיער הכי ארוך בכיתה (פעם נדרשתי להכריע בעניין), והיא היתה השליטה הבלתי מעורערת מכתה א' ועד ח'. מדי פעם כשנחה עליה הרוח היא היתה מכריזה חרם על אחד התלמידים בכיתה, וכולם נדרשו להתעלם מקיומו, שאם לא כן יוחרמו גם הם. אמא שלי מספרת שפעם במהלך ביקור בחנות כלשהי היא ואני נתקלנו בתלמידה מהכיתה והיא ראתה שאני לא מדברת איתה. לשאלתה הסברתי למה, והיא אמרה לי שזה לא בסדר, ובעקבות זאת הפרתי את החרם. אני לא זוכרת את המקרה הזה. 

אני כן זוכרת מקרים אחרים. היו העלבונות הרגילים, כמו הגילוי שהבנות מעודדות אותי לעמוד על הידיים כי אז רואים לי את הציצי (התפתחתי מהר יותר מבנות אחרות). או הפעם שבה סיפרתי סוד לא נורא חשוב לתלמידה שלא היתה מקורבת למלכה, ואחרי שהבטיחה שתשמור אותו לעד היא מייד פנתה אל חיה וחשפה בפניה את סודי, כדי לזכות בחסדה ולו לרגע קט. 

והיה המקרה הקיצוני, כשבסוף יום לימודים התלמידים התארגנו לקבוצה ועקבו אחרי תלמידה שהיה זה תורה להיות מושפלת. הם הלכו אחריה וקראו לה זונה, וכשהגיעה לביתה הם נעמדו בחוץ והמשיכו לקרוא לה זונה, עד שאמה יצאה החוצה וגרשה אותם. אני לא הצטרפתי לקבוצה באותו יום מפני שהייתי חייבת ללכת לשירותים, ועד שיצאתי הם כבר לא היו שם ולא ידעתי לאן הם הלכו. אפילו נעלבתי שהם זנחו אותי מאחור. למחרת המחנכת דיברה על המקרה בכיתה, נזפה בתלמידים וגם שיבחה אותי על כך שלא הצטרפתי, ואני חשתי מבוכה כי ידעתי שלא הגיע לי שבח.

"אני כן זוכרת מקרים אחרים". הקרוסלה של מיכל (צילום: שאטרסטוק)

הייתי תלמידה טובה ולכן נחשבתי ליקירת המורים – כזאת שאפשר ללגלג עליה אבל גם להעתיק ממנה שיעורים. אולי בגלל זה, אבל אני לא באמת יודעת למה, עד כתה ה' לא נבחרתי להיות זאת שיוטל עליה חרם. הייתי במרכז מבחינת הלימודים, ובשוליים מבחינה חברתית, ולא ממש הפרעתי לאף אחד. מי שיותר הפריעו היו אמא שלי, וגם סבתא שלי, שפעם במסיבה במושב, אני חושבת שזה היה בל"ג בעומר, לקחה כמה בנות הצידה ושאלה אותן מהו אותו כוח שיש למלכת הכיתה עליהן ומדוע הן נשמעות למצוותה. אמא שלי אמרה שבאותה שיחה הן דיברו על סבלן תחת שלטונה, ואף אמרו שיפסיקו לעשות מה שהיא אומרת, אבל שום דבר לא השתנה.

בכיתה ו' נסעתי לאמריקה, לשנת שבתון של אבא שלי מהפקולטה לחקלאות. בבית הספר בלנסינג שבמישיגן הרגשתי זרה כישראלית, אבל הילדים שם היו נחמדים, וזאת היתה שנה טובה. תמיד אזכור איך הופתעתי לראות שהשכנה שלי קים ממש התרגשה כשנפלה בחלקה הזכות לקנות לי מתנה במסגרת חילופי המתנות הסודיות ביום ולנטיין. את סיכת הפרח הוורודה שנתנה לי אני נוצרת עד היום, למרות שאז חשבתי שהיא חסרת טעם. 

במהלך אותה שנה באמריקה גדלתי עוד קצת והתחלתי סוף סוף להרגיש יפה. עד אז חשבתי שאני די מכוערת. בסוף השנה יצאתי עם משפחתי לטיול  גדול שבמהלכו ביקרנו בילוסטון, בגרנד קניון ובדיסנילנד, וראינו דגי סלמון שוחים בניגוד לזרם. זאת היתה פרידה קסומה מאמריקה, שאחריה חזרתי לאותה כיתה באותו בית ספר בכפר מלל.

תחושת הבגידה וחוסר השייכות רדפה אותי לשירות הצבאי ונותרה איתי שנים רבות עד שקהתה, גם אם לא נעלמה כליל. למען האמת, בצבא פגשתי עוד חיה כזאת, רק עם שם אחר, אבל עליה אולי אספר בהזדמנות אחרת

עכשיו שהיינו בכיתה ז', כלומר בוגרים, התחלנו לערוך מסיבות ריקודים. למסיבה הראשונה לבשתי את שמלת המקסי התכולה שלי מאמריקה והרגשתי בעננים. אפילו שליחת הבנות, שבאה להגיד לי שהסיבה שכל הבנים רוצים לרקוד איתי היא שהשמלה שלי צמודה מדי ומדגישה את זה שיש לי ציצים גדולים, לא הצליחה לפגום במצב הרוח שלי. הרגשתי כל כך טוב עם עצמי שאפילו העזתי להגיד בפרהסיה שאני מאוהבת בחבר לכיתה. לא ידעתי אז, וככל הנראה גם הוא לא ידע, שהוא מעדיף בנים. למען האמת, בכלל לא ידעתי שיש אפשרות כזאת.

"לא ידעתי בכלל שיש אפשרות כזאת". הקרוסלה של מיכל (צילום: שאטרסטוק)

ואז הגיע אותו יום ששוב הייתי בתורנות מטבח. בהפסקה מהתורנות הלכתי להצטרף לבנות בשיעור ספורט. דלת האולם היתה סגורה וכשלא הצלחתי לפתוח אותה ניסיתי ליצור קשר עם אחת הבנות דרך החלון. היא ראתה אותי וסגרה את התריס. זה הרגיש כמו אגרוף לפרצוף. לא הבנתי מה ולמה. חזרתי למטבח מבולבלת ומעורערת. אחרי זמן מה קבוצת בנות בהובלת חיה התייצבה בדלת והן קראו לי לצאת אליהן. חשבתי שהן באו להסביר, או להתנצל וניגשתי לדלת. הן אמרו – ואני זוכרת את המשפט הזה מלה במלה – "יש לנו משהו נגדך, אבל לא נגיד לה מה". אמרו והלכו.

הייתי המומה ופגועה עד עמקי נשמתי. לא העליתי בדעתי מהו הדבר הזה שיש להן נגדי. לגמרי במקרה אמא שלי היתה באותו יום בבית הספר בתורנות שמירה, והלכתי לספר לה מה קרה. התזמון ודאי תרם לכך שהעניין התפוצץ. היא פנתה להנהלה, המחנכת אמרה משהו בכיתה, ואני זוכרת איך שני בנים, שהמלכה אף פעם לא טרחה להתייחס אליהם, התרוצצו מחוץ לכתה וצעקו "אמא! אמא! תגני עלי!", או משהו דומה. 

הרגשתי כל כך טוב עם עצמי שאפילו העזתי להגיד בפרהסיה שאני מאוהבת בחבר לכיתה. לא ידעתי אז, וככל הנראה גם הוא לא ידע, שהוא מעדיף בנים. למען האמת, בכלל לא ידעתי שיש אפשרות כזאת

יומיים אחרי כן עברתי לבית ספר אחר, ואיתי עברה אותה נערה שהתלמידים עקבו אחריה הביתה וקראו לה זונה. בשל שותפות הגורל, למשך זמן מה היינו חברות קרובות, אבל זאת לא היתה חברות טבעית, והיא לא נמשכה. בבית הספר החדש קיבלו אותי יפה ולא היתה מלכת כיתה זדונית, אבל אף פעם לא מצאתי שם את מקומי. תחושת הבגידה וחוסר השייכות רדפה אותי לשירות הצבאי ונותרה איתי שנים רבות עד שקהתה, גם אם לא נעלמה כליל. למען האמת, בצבא פגשתי עוד חיה כזאת, רק עם שם אחר, אבל עליה אולי אספר בהזדמנות אחרת. 

לקח לי הרבה זמן לפתח מספיק בטחון עצמי כדי להירשם ללימודי תואר שני בקולנוע בניו יורק ולהאמין שאמצא שם חברים חדשים. חייתי בניו יורק שבע שנים טובות, במהלכן התחלתי לכתוב תסריט לקומדיה רומנטית שבסופו של דבר הפך לספר ילדים בשם "נסיכת הגלידה". הצלחת הספר, הרבה בשל האיורים היפים של אודליה ליפשיץ, עודדה אותי לכתוב ספר נוסף.

לאן עפים מכאן. הקרוסלה בסנטרל פארק (צילום: שאטרסטוק)

 גם הרעיון למה שהתפתח להיות "הקרוסלה של מיכל" החל להתעצב במוחי כשעוד חייתי בעיר המופלאה. קרוסלת הסוסים בסנטרל פארק, וחלום הילדות שלי שיהיה לי סוס משלי, הציתו בי רעיון לסיפור על נערה יתומה שעובדת בקרוסלה עם הדוד שלה, ומגלה שאחד הסוסים מתעורר בלילות ופורס כנפיים. 

זה היה קונספט מאוד כללי, והרגשתי שאני צריכה לעגן אותו בדרמה אנושית. כך מצאתי את עצמי חוזרת לימי בבתי הספר בארץ ובאמריקה. כשהסיפור הלך והתעצב, מלכת הכתה שבזיכרונותיי התפצלה לשתי דמויות, אחת ישראלית והשנייה אמריקאית. חלק מהזיכרונות הגיעו לספר כמו שהם (הסיפור על הפעם הראשונה ששיחקתי טת'רבול). אחרים שימשו השראה לסצנות מקבילות. את סצנת אולם הספורט לא תמצאו שם. 

אחרי שסיימתי את כתיבת הספר חשבתי שהסוס המעופף שלי הוא קצת כמו אי.טי שעוזר לאליוט להתגבר ולהתבגר. רק שמיכל היא בת, והיא בת 13, והיא מגלה עניין בבנים. מיכל היא אני, והיא לא אני. והלוואי שהיה לי סוס מעופף.

יעל שוב היא מבקרת קולנוע וסופרת. את ספרה "הקרוסלה של מיכל" אפשר להשיג כאן, או במהדורה דיגיטלית כאן.