נותרנו לבד בבניין שלנו. בלילות אסור לצאת וגם המשטרה התייאשה

אני לא מתמיירת להבין בפוליטיקות הפנימיות של יפו. גרתי על הגבול בין יפו לתל כביר במשך כמעט שלוש שנים, ורק בסגר השלישי עברתי למעוז היאפים ליד שוק הפשפשים (זוכרים שפעם הייתה קורונה?). אנשים אוהבים לדבר על יפו בהקשר של דו-קיום, ההוכחה שיהודים וערבים יכולים לחיות ביחד. אני לא חולקת על כך, למרות שמרגיש לי שבחיפה ובגליל מצליחים מעט יותר טוב מאשר ביפו.

חבר, יפואי במקור, אמר שמעולם לא היה פה דו-קיום, שזאת המצאה של בעלי אינטרסים כדי להפוך את יפו לנגישה יותר מבחינה נדל"נית. "זה כמו בכל שכונה, עם חלק מהשכנים אתה בסדר ועם חלק לא", הוא אומר ומצביע על צלקות ברגלו מלינץ' שעבר בגיל 17. "רק שפה אם אתה לא בסדר עם השכנים יש מצב שיפוצצו אותך מכות".

מכונית שרופה ביפו. צילום: שומרוני בן זאב תקשורת

כל תושב יפו יודע שיש שכונות שלא כדאי לו להיכנס אליהן בחשיכה. לא משנה אם אתה נוצרי, יהודי או מוסלמי – לכל אחד יש את ההגבלות האזוריות שלו. אפילו באזור שלנו, איפה שנמצאים ברים, בית ספר דמוקרטי וגן דו-לשוני, ידוע שמהשעה 20:00 לא כדאי לעבור את הספסלים של רחוב נועם. אם לא בא לך שינסו לבעוט לך בכלב, יקללו אותך או יאיימו עלייך עם סכין – כדאי שתתרחק מהספסלים שם. מדובר בילדים ונערים מגילאי 8 עד 17 שאוהבים לראות אימה על פניי התושבים ללא הבדל דת, גזע ומין. אלו עובדות חיינו, כמו שאסור להיכנס לאיזה יער חשוך ומכושף.

מתחילת המבצע/מלחמה/אינתיפאדה האחרונה יפו עולה באש. אותם נערים של רחוב נועם החלו להסתובב בכל השכונה. זה התחיל בניפוץ שמשות המכוניות באזור ניסן נתיב וחלונות ראווה של עסקים. המשיך לתקיפה של אזרח במכוניתו, ולאחר שברח, הדליקו זיקוקים בתוך הרכב והסיעו אותו לתוך מיצייה. בעל המיצייה שם את פגוש הרכב בחזית חנותו, כמו שתולים לראווה ראש כרות של אייל על הקיר.

פגוש המכונית ביפו. צילום: נועה בונה

אתמול בלילה שרפו מכוניות עם בקבוקי תבערה, זרקו בקבוקי תבערה לתוך בית של משפחה והציתו מכוניות בשכונת תל כביר השכנה. המשטרה לעיתים רחוקות מגיעה בעת הקריאה. לפעמים היא לא מגיעה בכלל, או מגיעה באיחור של כמה שעות. "אנחנו יודעים", הם אומרים. "אין ניידות. פשוט אל תצאו מהבית".

וואלה מפחיד פה. כל יום בשעה 19:00 מתחיל מצור שהתושבים החליטו על דעת עצמם. העסקים סוגרים מוקדם, נהגי מוניות לא מסכימים להיכנס ליפו, התושבים לא יוצאים מהבתים והרבה נסעו להורים או מצאו מקום לשהות בו לתקופה הקרובה. נכון לעכשיו, אנחנו היחידים שנשארו בבניין שלנו.

בשעות היום, בבית הקפה מתחת לבית שלי, הדברים מתנהלים יחסית כרגיל, כלומר כשאין אזעקות. יהודים וערבים יושבים בשולחנות הקפה, שותים אספרסו ואוכלים סנדוויץ' ביס. מהצד כולם נראים אותו דבר, לובשים את אותם מותגים, מעשנים את אותן סיגריות מגולגלות, גוללים באותן אפליקציות. אני תוהה לעצמי אם זה הדו-קיום שמדברים עליו ביפו, ואם אפשר שהוא יישאר עוד קצת.