לא רק המונה ליזה: 40 יצירות אמנות גדולות שחייבים להכיר

1. אנדי וורהול, שינה, 1963

רובכם מכירים את הדפסי המרלין מונרו המשוכפלים ואת ציור פחיות מרקי הקמפבל שלו, אבל אנדי וורהול יצר גם לא מעט סרטים פורצי דרך בקריירה שלו. ב-1963 הוא רכש את מצלמת ה-16 המ"מ הראשונה שלו ותכנן לעשות סרט בנאלי ויומיומי, אבל גם מציצני ומאתגר. התוצאה הייתה וידיאו בן שש שעות שמתעד בהילוך איטי את שנת הלילה של חברו הקרוב, המשורר ג'ון ג'ירונו. הקהל, שציפה לסרט "רגיל" עם עלילה ודמויות או לכל הפחות פסקול, יצא בזעם מההקרנה ודרש את כספו בחזרה.

2. הירונימוס בוש, גן התענוגות הארציים, 1510-1490

אחד הטריפים המשוגעים בהיסטוריה של האמנות: יותר משני מטרים של חזיונות סוריאליסטיים מטורפים כמו כינור שהופך לכלי עינויים, ציפור טורפת אדם עם מערכת עיכול משוכללת, מכונות תעופה משונות ומה לא. הירונימוס בוש ההולנדי, שעשה בית ספר לסוריאליסטים של המאה ה-20, הציב מראה לא מחמיאה במיוחד לאנשי התקופה המאותגרים מוסרית בעיניו. הציור מחולק לשלושה חלקים (טריפטיכון) ובכל אחת, סצנות שופעות דמיון מופרע. מומלץ לבקר באתר מוזיאון הפרדו ולסרוק את כל הפרטים הקטנים של הציור ברזולוציות גבוהות, ממש כאן.

3. דייגו ולסקז, לאס מנינאס (משרתות הכבוד), 1656

לכאורה אין דבר יוצא דופן בעבודה הזאת, שנראית כמו עוד יצירה סטנדרטית מהמאה ה-17: דיוקן של הנסיכה הספרדיה מרגריטה והמשרתות שלה. אבל מבט נוסף מגלה עולם שלם של מבטים ותמונת מציאות מורכבת. שימו לב לדיוקנו של האמן מול כן הציור ולבבואה של המלך והמלכה במראה הקטנה ברקע: מה בעצם אנחנו רואים כאן? מי הנושא של הציור? הנסיכה או המלך והמלכה עליו האמן מסתכל ואותם הוא מצייר? השאלה הזאת פרנסה לא מעט חוקרי אמנות וגם השפיעה על דורות של אמנים.

4. מארסל דושאן, מזרקה, 1917

מה עושה אמן שרוצה למרוד בעולם האמנות האליטיסטי? במקרה של דושאן, הולך למפעל פרזול, רוכש משתנה, כזו שאפשר למצוא בכל שירותים ציבוריים, חותם עליה בצד, ומציג אותה כיצירת אמנות לכל דבר. כמי שאומר – אני משתין עליכם ועל האמנות שלכם. הפעולה הפשוטה הזאת הפכה להיות אחת המכוננות במאה ה-20. אם אתם רוצים להאשים מישהו באמנות העכשווית חסרת הפשר, דושאן הוא האיש שלכם. פאן פאקט: לאחרונה חוקרת האמנות אמליה ג'ונס פרסמה ספר בו טענה כי המזרקה היא למעשה פרי יצירתה של אמנית אנונימית, שביקשה מדושאן שיאצור אותה.

5. יוזף בויס, איך להסביר אמנות לארנבת מתה, 1965

"מזרקה" הייתה יריית הפתיחה למבול של יצירות שאתגרו את שפת האמנות. יוזף בויס הגרמני לקח את העניין צעד אחד קדימה, והיה בין הראשונים בשנות ה-60 שהפך את הגוף ליצירת אמנות. בעבודת הפרפורמנס הראשונה והאייקונית שלו, שזכתה לאינספור טייק אופים ופארודיות, בויס ישב במשך שלוש שעות בחלל בגלריה שאפשר היה לצפות בו רק דרך חלונות זכוכית. הוא כיסה את הפנים שלו בזהב ובדבש, וערסל בידיו פוחלץ של ארנבת, לאוזנה לחש הסברים מנומקים על התמונות שתלויות על הקיר.

6. דמיאן הירסט, בשם אהבת האל, 2007

בשנת 2007 דמיאן הירסט, הבולט בדור האמנים הבריטים הצעירים והחצופים של הניינטיז, עשה היסטוריה כשהציג בגלריית הוויט קיוב בלונדון את העבודה היקרה ביותר אי פעם: יציקת גולגולת אדם מהמאה ה-19, מצופה 8,601 יהלומים, ולקינוח – השיניים האמיתיות של המת. הירסט החזיר עד מהרה את ההוצאה על העבודה, 28 מיליון דולר, ושלשל לכיסו 72 מיליון דולר נוספים. פיסול הרדי מייד של הירסט, ככל הנראה יזם האמנות הממולח ביותר מאז אנדי וורהול, הפך לגרסה עכשווית ופופית למסכות הקבורה העתיקות ולמסורת ציורי הוואניטס ההולנדיים של המאה ה-17.

7. רמברנדט, משמר הלילה, 1642

אם תבקשו מצייר להכין רשימה של האמנים האהובים עליו, סביר להניח שרמברנדט יככב בחמישייה הפותחת. רמברנדט הביא לציור את הרגש, את היכולת הנדירה להתבונן באנשים, וגם טכניקות שלציירים עדיין לא נמאס להתנסות בהן גם היום. "משמר הלילה" היא אחת מיצירות המופת שלו – דיוקן קבוצתי מלא אקשן ותנועה, ולא סטטי כנהוג בתקופה. דמותו של הקפטן במרכז התמונה מושיטה לנו יד, מזמינה אותנו להיכנס פנימה, כאילו אנחנו בתיאטרון או בקולנוע. הציור הפך למפורסם בעיקר בגלל כמה מטורפים שניסו להשחית אותו במהלך השנים.

8. סאלי מאן, ממתק סיגריה, 1989

ילדה-נערה בשמלה לבנה מחזיקה במיומנות סיגריה בקצות אצבעותיה (הכותרת מסגירה שמדובר רק בממתק בצורת סיגריה). היא מתבוננת בהתרסה למצלמה כאילו יודעת דבר אחד או שניים על החיים. ברקע שני ילדים, עסוקים במה שילדים בגילה אמורים לעשות – לשחק. הצילום הזה של סאלי מאן – כמו שאר העבודות מסדרת הצילומים שמתעדים את שלושת ילדיה, לרוב בעירום או בתנוחות פתייניות – עוררה תגובות נזעמות שטענו שמדובר בפורנוגרפיית ילדים, והכניסו לשיח הציבורי את נושא ניצול הילדים בתחום האמנות. מאן התעקשה להמשיך לתעד את התבגרות ילדיה בצילומים שעד היום לא נס ליחם.

9. ונוס מווילנדורף, 25,000 לפנה"ס

ב-1908 התגלה בחפירות בכפר האוסטרי ווילנדורף הפסלון הפרהיסטורי הקטן הזה של אישה עבת בשר ועצומת שדיים. אחריה התגלו עוד עשרות פסלונים דומים שקובצו תחת סדרת פסלוני ונוס, על שם אלת היופי והתשוקה הרומית. למה שימשו הפסלונים הקטנים? אף אחד לא יודע לומר בוודאות, אבל הם הצליחו להכניס את עולם המערב למערבולת של ספקולציות, המפורסמת שבהן היא הטענה על קיומה של אלוהות נשית קדומה ששלטה בחייו של האדם הקדמון, ועם השנים הלכה ונכחדה לטובת הפטריארכיה. בעקבות הגילוי קמה תנועה פמיניסטית שניסתה להחיות את אותה אלה גדולה.

10. מיכלאנג'לו, הפייטה, 1499

אתם מכירים אותו בעיקר בתור האחראי על עיטור הקפלה הסיסטינית ובו הדימוי שהפך לקלישאה – אצבעות האדם והאלוהים נוגעות לא נוגעות. אבל האמת היא שמיכלאנג'לו שנא ציור. הוא חשב שזה מדיום נשי ורכרוכי, והקפלה הסיסטינית הייתה רק חלטורה בשבילו. הפיסול היה משאת נפשו. כל מה שהוא רצה לעשות זה לגעת ולהתפלש בחומר. הפייטה היא אחת מפסגות היצירה שלו (בגיל 24 בלבד) – יצירת מופת גאונית של עיצוב, טכניקה ורגש. תנוחת ישו השוכב על ברכי אימו מריה הפכה לדימוי אהוב על אמנים עד היום.

11. ג'ודי שיקגו, מסיבת ארוחת הערב, 1979-1974

ג'ודי שיקגו האמריקאית הניחה על השולחן, תרתי משמע, את כל מה שהתרבות ניסתה להעלים במשך שנים. בעבודת המיצב הגדולה שלה עשתה שיקגו כבוד לנשים ולמלאכות "נשיות", והמונומנט האדיר נראה כמו מזבח לנשים החשובות שההיסטוריה דחקה לפינה. על שולחן משולש באורך 14 מטרים כל צלע, שיקגו הכינה 39 מקומות אירוח לנשים בולטות בהיסטוריה – בהן אשתר, אמילי דיקנסון וג'ורג'יה אוקיף – לכל אחת מהן הוקדש סט הגשה עם עיטורים בצורת איבר מין נשי. 999 שמות נוספים של נשים חרוטים על בסיס השולחן.

12. פרנסיסקו גויה, זוועות המלחמה, 1818

גויה עשה את אחד ממעברי הקריירה הקיצוניים באמנות – מאמן חצר ממושמע למדי אצל מלך ספרד קרלוס ה-3 לאמן מחאה פוליטי מהבוטים שידעה האמנות (רגשות האשמה על שירותו הממסדי במשך 53 שנים ודאי הוסיפו לבוטות). ב-1818 הוא סיים לעבוד על סדרה של 82 תחריטים שעתידים לעשות היסטוריה. גויה הציג לעולם מראות לא מצונזרים של מאבק הספרדים נגד כיבוש צרפת: איברים קטועים, עינויים, גוויות, הוצאות להורג ושאר זוועות, שעד היום לא קל להתבונן בהן.

13. לואיס בונואל וסלבדור דאלי, כלב אנדלוסי, 1928

לפני שדאלי הפך למוקצה במעגלי הסוריאליסטים בשנות ה-30 והואשם בעשיית אמנות בטעם רע, הוא היה שותף לאחד היצירות המטלטלות והמטורפות של המאה ה-20. 16 הדקות האילמות שמרכיבות את "כלב אנדלוסי" הן יצירת מופת סוריאליסטית, חסרת פשר והיגיון. הסרט הגיע למעמד של פולחן בייחוד בעקבות סצנת הפתיחה הבלתי נשכחת והמזוויעה, שהיוותה השראה לרבים – בין היתר לשיר "Debaser" של הפיקסיז, בו נראה גלגל עינה של אישה נחתך באיטיות בסכין גילוח.

14. אז'ן דלקרואה, החירות מובילה את העם, 1830

הציור הזה השתגר בתור ה-ציור של המהפכה הצרפתית, אבל הוא נעשה בעקבות מהפכה אחרת, שקרתה 40 שנים מאוחר יותר. דלקרואה לא היה היחיד שתיעד את מהפכת האזרחים העקובה מדם ביולי 1830, אבל רק הוא חרג מהקונבנציות המקובלות של הז'אנר. הוא העמיד אישה חשופת חזה אך גברית למדי בתור מנהיגת המרד – אלגוריה של החירות (אחת הווריאציות של המודל הזה הוא פסל החירות שניתן במתנה לניו יורק ב-1886). הרבה התרחשויות ואקשן יש בציור וקל לפספס את שתי גוויות החיילים בתחתית התמונה, שמציגים לצופה את התוצאות ההרסניות והברוטליות של המהפכה.

15. ויליאם הנרי פוקס טלבוט, הדלת הפתוחה, 1844

פוקס טלבוט, מחלוצי הצילום במאה ה-19, הותיר אחריו יותר מ-4,500 תצלומים – אבל רק אחד הפך לאייקון שכל סטודנט לצילום שנה א' לומד להכיר היטב. בהעמדה אגבית ויומיומית לכאורה של מטאטא שעון על דלת עץ כבדה, שנראה כמעין שומר הסף של המציאות הצילומית החדשה, יצר פוקס טלבוט עולם מלא דמיון ותעתוע של משחקי אור וצל ושל פנים וחוץ.

16. רוברט מייפלתורפ, פורטפוליו X,י1978

רוברט מייפלתורפ הביא לאמנות את הדבר שהיא התביישה להראות במשך שנים באופן גלוי – המיניות הלהט"בית. סדרת העבודות הנועזת שלו, פורטפוליו X, תיעדה את הקהילה הגאה טרום עידן האיידס בדיוקנאות בוטים ולא מצונזרים – בין היתר אקטים מיניים ותקריב איברי מין. האמריקאים לא היו מוכנים לסוג האמנות הנועז הזה, והצילומים עוררו מלחמת תרבות חריפה שמתנגדיו ביקשו לצנזר.

17. גוסטב קורבה, מקור העולם, 1866

במשך מאות אלפי שנים הוצג גוף האישה פחות או יותר באותו אופן – עירום ומפתה, חושני ונטול פגמים ושערות. ואז הגיע קורבה והראה לעולם איך אישה באמת נראית, ומקרוב מאוד: "מקור העולם" הוא תקריב בשרי, ריאליסטי וישיר של איבר המין הנשי פלוס הצצה לדגדגן. העבודה הזו עוררה כמובן סערה גדולה, למרות שהוזמנה על ידי אדם פרטי ורוב השנים נשמרה באוספים פרטיים (בין היתר של ז'אק לאקאן). רק ב-1995 נכנסה לאוסף מוזיאון ציבורי ועד היום היא לא מפסיקה לעורר סערות.

18. פיקאסו, הגרניקה, 1937

בתחילת 1937 פיקאסו הוזמן להציג עבודה חדשה בתערוכה הבינלאומית של פריז. הוא התחיל לעבוד על ציור קיר גדול, עד שההפצצה הקטלנית שהטילו האיטלקים והגרמנים על העיר הבסקית גרניקה שינתה את התוכניות, והיוותה לו השראה לחזון ציורי נועז ומתריס. הציור העוצמתי בשחור ולבן, שכולו קריאת זעקה כנגד כל מלחמה באשר היא, הדהד בכל העולם ונחשב לפסגת יצירתו של פיקאסו. אחרי התערוכה עברה העבודה לאוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, והשפיעה על דור חדש של אמנים, בהם ג'קסון פולוק, שהעיד שהגיע כל יום למוזיאון רק כדי להתבונן בציור.

19. כריס בורדן, שוט, 1971

כמה רחוק תהיו מוכנים ללכת בשביל האמנות שלכם? כריס ברדן האמריקאי, מחלוצי אמנות הפרפורמנס האמריקאי בשנות ה-60, הלך הכי רחוק שאפשר: הוא ביקש מחבר שיירה בו מטווח קצר. הקליע היה אמור רק לשפשף את כתפו, אבל היורה פספס את המטרה, והקליע חדר לו לכתף. התאונה לא עצרה בעד ברדן והוא המשיך להתנסות בפעולות פרפורמטיביות מסוכנות לשם האמנות: הוא נצלב למכונית פולקסוואגן נוסעת, ביקש שיחדירו לו סיכות לגוף ושיבעטו אותו ממדרגות.

 

20. קזימיר מלביץ', ריבוע שחור, 1913

העבודה הזו של מלביץ' הרוסי מסמנת את הנקודה שבה האמנות זנחה את האובססיה רבת השנים לתיאור המציאות, וביקשה להמציא את עצמה מחדש דרך הצורות הפשוטות ביותר בטבע. הציור, כפי שהכותרת מרמזת, מורכב מריבוע שחור על בד ציור לבן. בלי נושא ובלי סיפור, רק צורות גיאומטריות פשוטות וצבעי יסוד, שדרכם, כך האמין מלביץ', יוכל לחדור עמוק אל תוך הטבע הטהור והאותנטי של הציור.

21. ג'קסון פולוק, קצב הסתיו (מס' 30), 1950

ומאמן מופשט פורץ דרך לאחר: ג'קסון פולוק, שסימן את המעבר של האמנות מאירופה לניו יורק, לקח את הציור המופשט צעד אחד קדימה. את המחקר שלו בצבעים, בקווים ובצורות הוא לא ניהל דרך המכחול, אלא עם הגוף – באמצעות הטחת הצבע. הפעולה הלכאורה פראית ומשולחת רסן הזו הייתה למעשה מחושבת בצורה די מדהימה. "קצב הסתיו" נחשבת ליצירה המפורסמת ביותר בסדרת ציורי הפעולה של פולוק; גם מפני שהעבודה עליה תועדה על ידי האנס נאמות' בתצלומים שהפכו לאייקונים, וגם בגלל נוכחותו העוצמתית של הציור בשחור ולבן – יותר מחמש מטר רוחב.

22. גרנט ווד, אמריקן גותיק, 1930

סוד הקסם של הציור הזה, שהפך לאחד האייקונים האמריקאיים של המאה ה-20, הוא במסתורין שלו. העבודה, שמתארת איכר ובתו בפנים חמוצות על רקע בית בסגנון גותי-ויקטוריאני, נעשתה בתקופת השפל הגדול, כשאמנים חשו דחיפות ליצור שפה מקומית חדשה שלא קשורה למודרניזם האירופי. ווד עשה זאת על ידי תיעוד חיי הכפר של המערב התיכון. אבל מה הייתה המטרה שלו? האם זו סאטירה על האמריקנה הפרובינציאלית צרת האופקים ועוינת הזרים, או דווקא קריאה לחזרה לערכים הפשוטים שמייצג המערב התיכון האמריקאי?

23. רוברט סמיתסון, מזח לולייני, 1970

בשנות ה-60 קבוצה של אמנים מאירופה ומארצות הברית מאסו בתצוגות הגלריה המנוכרות והקרות, וביקשו לצאת החוצה, לגעת בחיים ולהתחבר אל הטבע דרך האמנות. מי שהצליח לזקק את השאיפה הזו לידי דימוי אייקוני בלתי נשכח היה רוברט סמיתסון, שיצר בימת המלח ביוטה מזח ספירלי באורך 460 מטרים מאבני בזלת שחורות. העבודה הייתה אמורה להיעלם עם עליית מפלס הימה, אבל עלתה וצפה שוב ב-1999.

24. הנוטרדאם בפריז, 1250-1163

באפריל האחרון עלה הנוטרדאם בלהבות, אירוע שרק הוסיף הילת קדושה לקתדרלה המפוארת שהציתה את דמיונם של יוצרים ומשוררים במרוצת השנים. הקתדרלה, שמסמנת את שיא התקופה הגותית של המאה ה-13, הציגה לעולם כמה פיתוחים טכניים וחידושים איקונוגרפיים שלא היו קיימים לפני כן באמנות. המקום הפך לאתר עלייה לרגל בעיקר בגלל הדמויות המפלצתיות שנמצאות בראש המגדלים (גלריית הכימרות). הן, אגב, לא יצירה גותית מקורית של המאה ה-13, אלא תוספת שנעשתה במאה ה-19.

25. נאם ג'ון פייק, הצגה של מוזיקה אלקטרונית טלוויזיונית, 1963

הנקודה שבה נולד הווידיאו ארט הייתה באפריל 1963. האמן יליד קוריאה נאם ג'ון פייק, שעבד בתחנת רדיו מקומית בגרמניה באותה תקופה, הסתקרן דווקא מטלוויזיות. הוא אסף מספר מקרני טלוויזיה ובאמצעות מגנטים שינה ועיוות את פעולתם. את המיצב, שהפך את הטלוויזיה למדיום אמנותי, הוא הציג בתערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריית פרנס בוופרטל.

26. ארטמיסיה ג'נטלסקי, יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס, 1610

עד המאה ה-20 לנשים יוצרות לא היה כמעט סיכוי לשרוד בעולם האמנות. ארטמיסיה ג'נטלסקי הייתה יוצאת דופן. היא ציירה למשפחת המדיצ'י ולמלך אנגליה, והתעקשה לקבל על כך תשלום – משהו שנשים בדרך כלל לא העזו לבקש. אבל יותר מכל היא הייתה חלוצה פמיניסטית ולוחמת צדק בעקבות אונס שעברה (היא אף תבעה את האנס). את העוצמה והכוח הנשי היא תרגמה גם לאמנות שלה, שהייתה מאוכלסת בנשים חזקות ואלימות. היצירה המפורסמת שבהן היא סיפורה של יהודית שעורפת את ראשו של הולופרנס. מעניין להשוות אותה לזו של קראווג'יו, בן זמנה, שתיאר ביצירה דומה את יהודית אחרת לגמרי.

27. ריצ'ארד המילטון, מה עושה את הבתים של ימינו כה שונים, כה מושכים? 1956

אמנות הפופ הקיטשית והדביקה במתכוון לא נוצרה בארצות הברית, כפי שנהוג לחשוב, אלא דווקא באנגליה. העבודה הזו של ריצ'ארד המילטון הייתה יריית הפתיחה לאחד הז'אנרים הבולטים של המאה ה-20. הקולאז' הקטן מתאר מעין סצנת אדם וחווה שנמצאים בגן עדן קפיטליסטי של חפצים. את ההשראה קיבל המילטון מפרסומות במגזינים אמריקאיים, שחגגו את השפע הצרכני בזמן שהכלכלה האנגלית המדשדשת ליקקה את הפצעים אחרי מלחמת העולם השנייה.

28. יאן ואן אייק, הזוג ארנולפיני, 1423

עוד יצירת אמנות תמימה למראה שהולידה אינספור מחקרים, השערות וספקולציות. הזוג ארנולפיני המסתורי, שעד היום לא ברור מי היו, עומדים בשילוב ידיים משונה בסביבה האינטימית של ביתם, ומקיימים מערכת יחסים סבוכה עם החפצים סביבם. לכל פרט בציור יש משמעות עמוקה, שלעולם לא התבהרה, מה שמוביל לעוד ועוד שאלות ותהיות. דיוקנם של הארנולפינים הוא פאזל מורכב של הקשרים תרבותיים שאבדו, ושכנראה לעולם לא יתגלו.

29. מרינה אברמוביץ, האמנית נוכחת, 2010

אם מישהו היה מספר למרינה אברמוביץ לפני עשר שנים שהיא תהפוך לאלילת פופ ושהפרפורמנס, עד אז מדיום זניח שהיא הייתה מחלוצותיו, יעבור בזכותה למיתוג מחדש, היא כנראה הייתה מתפלצת. אבל זה קרה. ב-2010 נערכה לה רטרוספקטיבה גדולה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, בה הציגה עבודת פרפורמנס חדשה: במשך שלושה חודשים, כמעט כל יום, היא ישבה במשך 7 שעות ללא תזוזה והזמינה אנשים לשבת מולה ולהביט לה בלבן של העיניים. התערוכה הפכה לשובר קופות מטורף, אנשים חיכו שעות בתור כדי להיכנס למוזיאון ולהתבונן באנשים מתבוננים זה על זה. שלוש שנים מאוחר יותר היא כיכבה בקליפ "פיקאסו בייבי" של ג'יי זי, וההייפ סביבה גדל לממדים מפלצתיים.

30. ז'אק לואי דוד, מות מארה, 1793

תמונת הגבר העירום והכנוע באמבטיה הפכה להיות דימוי אהוב על אמנים, שמשתמשים בו כסמל לייסורים ופגיעות גברית. ז'אן פול מארה היה מהפכן צרפתי שנרצח על ידי תומכת משטר שהרעילה אותו בעודו שרוע באמבטיה. באמצעות הציור החסכוני בפרטים ובצבעים והתנוחה יוצאת הדופן, דוד הפך את מארה לקדוש מעונה, מעין ישו של המאה ה-18.

31. אנדרה סראנו, פיס כרייסט, 1989

"Piss Christ" של אנדרה סראנו הפך לנער הפוסטר של האמנות העכשווית מחללת הקודש שמתגרה בדת, אף שסראנו תמיד התעקש שזו ממש לא הייתה הכוונה שלו. הצילום מציג תקריב של פסלון ישו, כזה שאפשר למצוא כמעט בכל בית נוצרי, שקוע בתוך אמבטיה של שתן ודם. אתם יכולים לנחש שהיצירה הזו עוררה סערה, ששיאה בדיון בסנאט האמריקאי בו קרע הסנטור של מדינת ניו יורק את קטלוג התערוכה של סראנו, וקרא להפסיק את המימון הציבורי לאמנים שלועגים לדת.

32. הגדת ראשי הציפורים, 1300

אחת מיצירות האמנות היפות, המסתוריות והמטרידות באמנות היהודית. הגדת הפסח הזו היא מהעדויות הראשונות לקיומה של אמנות יהודית בגולה. בהגדה המצוירת, שקונבנציות הציור שלה לקוחות מהאמנות הנוצרית של התקופה, מופיעות דמויות יהודיות עם ראשים של ציפורים. במשך שנים תהו מי צייר את ההגדה הזו. האם האמן הוא יהודי שניסה למצוא פתרון יצירתי לאיסור על עשיית פסל ומסיכה? או אמן נוצרי אנטישמי שהציג את היהודים כקריקטורה – ציפורים עם אף ארוך ואוזני חזיר?

33. רוברט קאפה, מותו של חייל לואליסט, 1936

את המשפט "תמונה אחת שווה אלף מילים" כנראה המציאו בעקבות היצירה הזו – רגע המוות של לוחם ספרדי במלחמת האזרחים, אחרי שנורה ושנייה לפני שהוא מתמוטט לאדמה. קאפה הצליח בדימוי מזוקק אחד לברוא מיתוס של גבורה. החייל הרפובליקני שלובש בגדי יומיום ולא מדים, מעביר את התחושה שזה יכול להיות כל אחד מאיתנו. קאפה היה מהראשונים שצילמו חזית קרבות – הוא התנייד עם מצלמת 35 מ"מ קומפקטית חדשנית, ולא מצלמה כבדה עם חצובה שנדרש לה פיתוח מיידי. זה היה צילום כה חדשני ופורץ דרך, שעד היום קיימת מחלוקת בשאלה אם הוא מבוים או אמיתי.

34. ג'ון קייג', 4:33, 1952

ב-29 באוגוסט 1952 באולם קונצרטים בוודסטוק, עלה הפסנתרן דיויד טיודור לבצע את "4:33" מאת ג'ון קייג', אחד הקטעים המוזיקליים הניסיוניים והשנויים במחלוקת שנוצרו אי פעם. טיודור התיישב ליד הפסנתר, הכין את דפי התווים שלו וסגר את המכסה. הוא לחץ על שעון עצר ושוב פתח את המכסה, ואז שוב סגר אותו. כך במשך 4 דקות ו-33 שניות. התנועות האילמות האלו של טיודור הפכו לסימן ההיכר של קייג', שראה ברחשי היומיום את המוזיקה הגדולה ביותר.

35. דיאן ארבוס, ילד עם רימון יד צעצוע בסנטרל פארק, 1962

דיאן ארבוס פורצת הדרך ביקשה לתעד במצלמתה את כל מי שהחברה הקיאה מתוכה – הגמדים, ההומואים, פצועי הנפש ובעלי הפיגור. בצילום המפורסם שלה נראה ילד שדוף עם חיוך עקום, גופו קפוץ, יד אחת אוחזת ברימון צעצוע והשנייה מכווצת לאגרוף. בניגוד לאמנים אחרים, שהיו מוציאים סצנה חמודה ושובבה, ארבוס מתארת את הילד כפצצה מתקתקת של זעם ואלימות.

36. קראווג'יו, פקפוקו של תומאס, 1611

קראווג'יו חשב במונחים קולנועיים עוד לפני שבכלל ידע מה זה. משחקי האור והצל הדרמטיים שלו היו חריגה קיצונית מציורי הרנסנס יפי המראה והסימטריה. הציורים שלו היו תוצר של נפש מסוכסכת ואלימה, והם משכו את הצופים איתם לתוך תהומות אפלים. גם לציורים שהוזמנו לכנסיות הוא לא עשה הנחות: הן לעולם לא תיארו דמויות שמיימיות וקדושות, אלא את עלובי החיים. ב"פקפוקו של תומאס", מהמפורסמות שביצירותיו שהיוותה השראה לאמנים רבים, קראווג'יו מוריד לקרקע את סיפור תחייתו של ישו והופך אותו לסצנה בשרית, בוטה ודוחה למדי.

37. ליאונרדו דה וינצ'י, המדונה של הסלעים, 1483 (1508)

המונה ליזה והסעודה האחרונה הפכו ליצירות המזוהות ביותר שלו, אבל דווקא הציור הזה הוא סיכום ממצה של הגאונות של דה וינצ'י, של הסקרנות הבלתי נלאית והאובססיה הפרפקציוניסטית שלו לדיוק ולידע. למעשה מדובר בשני ציורים, שתי גרסאות של אותה יצירה, שמתארות את מריה, ישו ויוחנן המטביל לצד מלאך. מדובר ביצירה מהפכנית גם בטכניקות הציור (למשל טכניקת הספומטו שהמציא דה וינצ'י), גם בשבירת הדימוי השגור של השילוש הקדוש, וגם בתיאור הגיאולוגי והבוטני הרגיש והמדויק של הסביבה הטבעית מסביב לדמויות.

38. טרייסי אמין, המיטה שלי, 1998

הרבה ילדות רעות וחצופות ידעה האמנות. אחת הגדולות והפרועות בהן היא טרייסי אמין הבריטית, שב-1999 בתערוכת היחיד לכבוד זכייתה בפרס טרנר היוקרתי, הציבה לראווה את הכביסה המלוכלכת שלה, תרתי משמע. על מיטה סתורה, שנראה שעברה לילה פרוע במיוחד, זרוקים בבלגן מסודר בגדים מוכתמים, בדלי סיגריות, בקבוקי וודקה ריקים, בדיקת היריון, חומר סיכה, קונדומים ושלל חפצים אינטימיים, שהציבו אותה בתור אחת האמניות הכנות והנועזות של האמנות העכשווית.

39. פרנק לויד רייט, הבית על האשד, 1937

בתחילת המאה ה-20, כשעוד לא היה ספק שאדריכלות היא צורת אמנות לכל דבר, הארכיטקט פרנק לויד רייט הביא לעולם את אחת מפסגות היצירה האדריכלית שלו – וילה ענקית על שטח של 300 מ"ר (ועוד 300 מ"ר של מרפסות פתוחות), הממוקמת ביער עבות בסמוך לעיירה בר ראן שבפנסילבניה. יצירה שהיא כולה שיר הלל למיזוג של הטבע עם האדם. הבית לא נבנה בתוך הנוף, אלא נראה כאילו צמח מתוכו, מגיח מתוך המפל שזורם למרגלותיו

40. יצחק דנציגר, נמרוד, 1939

נקנח באייקון ישראלי. גם בלי סערת "מוטי", ה"נמרוד" המזרחי של הפסל אייל אסולין, הפסל המקורי של יצחק דנציגר יישאר לעולם אחד מאבני היסוד של האמנות הישראלית והשראה גדולה לאמנים. דנציגר הציע דרך הפסל סוג של יהדות חדשה – פראית, מינית, חייתית, זרה ומוזרה. "נמרוד", שגובהו כמטר, הוא מונומנט כנעני עשוי אבן חול נובית שיובאה מירדן. עבודה מרהיבה שמאזכרת פסלי אלילים ומתריסה נגד היהדות הגלותית.