נאצי, מהפכן, ליצן: הכירו (שוב) את האמן הכי משפיע ששכחתם

שאמאן, מהפכן, אקטיביסט נחוש, משוגע, פרובוקטור, ליצן חצר – עם כל התארים האלו שדבקו ביוזף בויס מנסה להתמודד הסרט הדוקומנטרי הראשון שנעשה עליו, שיוצג בפסטיבל אפוס לסרטי אמנות לאחר שהתמודד בפסטיבל ברלין 2017. הבמאי הגרמני המוערך אנדרס וייל לקח על עצמו אתגר גדול בניסיון למסגר את סיפור חייו ויצירתו של בויס, מהאמנים המשפיעים על עולם האמנות ב־60 השנים האחרונות. וייל עושה את זה ב־147 דקות עמוסות וגדושות שבנויות רובן מקטעי ארכיון, חלקם חומרים נדירים.

בשנות ה־70 ותחילת ה־80 שמו של בויס הגרמני, בעל רקע בתנועת הנוער ההיטלראית ובצבא הנאצי כטייס, היה מוכר כמעט לכל חובב אמנות ממוצע, אך עם השנים המורשת שלו נדחקה לטובת אמנים קלים יותר לעיכול כגון אנדי וורהול. כמו וורהול, בויס הבין היטב את השפעת תקשורת ההמונים על האמנות; הוא אימץ לעצמו פרסונה פרובוקטיבית וכריזמטית עם לוק מובחן – הכובע, האפודה ומעיל הפרווה ששיוו לו מראה של איש דת.

יוזף בויס (צילום: לות'ר וולה)

עוד כתבות מעניינות:
משנות את התמונה: 7 אמניות עכשוויות שחייבים להכיר
פרח האמנות בן ה-60 שנותן פייט לדור הצעיר
הנשים שמרדו בעולם האמנות באייטיז עדיין נחשבות לעוף מוזר

שלא כמו וורהול ודאלי לפניו, שתרמו לאמנות ולתרבות דימויים פופולריים כמו קופסאות המרק המשוכפלות והשעונים הנוזליים, בויס הותיר אחריו בעיקר רעיונות מהפכניים של אמנות חברתית ומשפטי מחץ כגון "כל אחד הוא אמן". אף שהיום הוא לא אייקון תרבות כמו וורהול, בויס הותיר עקבות עמוקים הרבה יותר על האמנות העכשווית, מתומס הירשהורן ומתיו בארני ועד איי ווייוויי – כל אחד לקח מהמורשת שלו משהו אחר. גם האמנות הישראלית הייתה ונותרה אובססיבית לדמותו של בויס, שנתפס כשאמאן המרפא חוליים חברתיים באמצעות האמנות – מדוד גינתון שהנציח בשנות ה־70 את עלייתו לרגל לבית של בויס בדיסלדורף, דרך תמר גטר עם "מכתב לבויס" המפורסם שלה מ־1974 ועד עבודות האדמה העכשוויות של שרון גלזברג והאמנות הקהילתית של מאיר טאטי (והרשימה עוד ארוכה).

בסרט, שנקרא פשוט "בויס", וייל בוחר שלא לספר סיפור לינארי עם התחלה וסוף. הוא מזגזג קדימה ואחורה בין תקופות ובין עבודות הפיסול והפרפורמנס האיקוניות שלו כגון "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה", "7,000 עצי אלון" ו"אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי", אבל הוא נמנע מפרשנויות מעמיקות ומפותלות על העבודות. גם על אבני דרך משמעותיות בחייו של בויס הוא מדלג בקלילות, בהן הביוגרפיה האישית והצבאית שלו, יחסי האהבה־שנאה שלו עם האקדמיה שלא קיבלה את שיטת ההוראה שלו, ניסיונותיו הלא מוצלחים להשתלב בפוליטיקה וכמובן אחד הסיפורים המכוננים בחייו של בויס – הפלת מטוסו בחצי האי קרים שנגמרה בטקס עטיפת גופו בשומן על ידי שבט טטרים. הסרט לא צולל אל עומק המיתוס הזה, שהפך לשמו השני ולא היה ולא נברא, אלא מביא את הסיפור כמו שהוא, בשיא השכלתנות.

במרכז: עבודתו של אנדי וורהול, "יוזף בויס", במוזיאון אשמוליאן באוקסופרד, 2016

וייל היה יכול בקלות ליפול לקלישאת האמן־שאמאן הרומנטית של בויס, אבל במשך רוב הסרט הוא בוחר להתמקד בהתנגדות ליצירותיו ולרעיונות האנטי אמנות שלו, שביקשו להרחיב את גבולות התודעה. באחת הסצנות החזקות בסרט בויס נקלע לפאנל מומחים אגרסיבי שבמהלכו הפילוסוף ארנולד גהלן מטיח בו דברים קשים על האמנות הבלתי מובנת שלו. "אנשים לא מבינים אותך?", הוא נשאל מאוחר יותר, בריאיון משנת 1985. "אנשים מבינים אותי מצוין. זה לא מזיק אם אנשים נעשים תוקפניים. לפחות נוצרת שיחה. פרובוקציה תמיד מעוררת משהו", משיב בויס.

אם בתחילת הסרט בויס מצטייר כנביא זעם עקשן, בסופו, לקראת מותו ב־1986, הוא נראה אחרת – עייף, מותש ומובס. "כבר הראיתי את חוסר היכולת לפתור בעיות חשובות ובסיסיות כל כך של האנושות", הוא מודה בהרצאה מול סטודנטים אמריקאים, "אבל זה לא סופה של האמנות, כאן מתחילה האמנות".

הסרט של וייל, כמו בויס עצמו, לא מנסה להתחנף או להנגיש אותו לקהל הרחב, להפך – הוא דורש מהקהל לגשת אליו ולהעמיק בו. וזו לא תמיד משימה פשוטה, בעיקר לאלו שלא מכירים את בויס. אבל חובבי האמן החשוב הזה יתמוגגו מהסרט ומהדרך הלא קונבנציונלית שבה מסופר סיפורו.

← "בויס" של אנדרס וייל יוקרן במסגרת פסטיבל אפוס לסרטי אמנות, מוזיאון תל אביב, רביעי־שבת (14.3־17.3), 26־46 ש"ח