החוזה נשבר: הסיפור המפחיד על ההצעה שתאפשר לירות במפגינים

רבות נכתב על ה"אמנה החברתית" – החוזה המדומין בין המדינה לבין אזרחיה. תומס הובס, ג׳ון לוק, ז׳אן ז׳ק רוסו ועוד רבים אחרים כתבו מה מחזיק אותנו יחד – הבסיס הוא שרבים מאיתנו הסכימו להיכלל במוסד המודרני של המדינה, תוך ויתור על זכויות רבות, רובן קשורות לבעלות על אמצעי אלימות – ובתמורה המדינה תעניק לנו שלל זכויות אך גם חובה אחת שחלה עליה – והיא לספק לנו, האזרחים, ביטחון אישי.

בשביעי באוקטובר נותרנו המומים אל מול #מחדל2023 לכולנו היה ברור כי #ממשלת_הדמים כשלה בתפקידה לספק לנו, האזרחים, הגנה. הביטחון האישי לא קיים, הופקרנו, בנימין נתניהו כשל!

דבר נוסף שהתעורר והפך למרכזי במהלך כהונת נתניהו הוא השבר שבין התפיסות של הלאום המודרני, בין התפיסה הפרימורדיאלית של לאומיות, היינו אנו נולדים עם רגש ושייכות לאומית כפי שטען אנטוני דוד סמית, לעומת הטענה כי הלאום הוא בעצם יישות מדומיינת שמורכבת מסיפורים מומצאים שאנו גדלים לתוכם, כפי שטען בנדיקט אנדרסון. השיסוע הקיצוני שהנאשם וחבורת עושי דברו יצרו בעם החלו להשליך את המטולטלת לכיוון הדימיון של האחדות – קולות רבים החלו להימשע לכיוון של היפרדות לפחות לשתי קבוצות, יהודה וישראל.

ניסיון ההשתלטות של פלגים קיצוניים על המדינה מחריף את אי האמון של הציבור במדינה ומוסדותיה. והרי כיצד אפשר לקיים חוזה הגנה, וכיצד אפשר לדמיין איזשהו סוג של ביחד במסגרת ניסיון השתלטות עוין? הנה, לפני כשלשה שבועות בעולם טרום #מחדל2023, בארבעה באוקטובר בשיא ההפגנות בקפלן, דיווח משה שטיינמץ מכאן חדשות כי המשטרה תחת השר לביטחון פנים – להזכירכם עבריין מורשע בתמיכה בארגון טרור ועוד שלל עבירות – מבקשת לקדם הצעת חוק שמקדמת סמכות שוטרים לירי חי במקרים של חסימות כבישים והפרות סדר, כהכנה למקרה מסוגו של "שומר חומות".

עדיין לא מלחמה, עדיין לא משבר. המדינה, דרך הזרוע הביצועית שלה לשמירה על הביטחון – המשטרה – מבקשת לירות באזרחי המדינה שמיישמים את זכותם הדמוקרטית למחאה, כל זאת כ-20 שנים אחרי ועדת אור שקבעה לאחר אירועי אוקטובר 2000, בהם ירו שוטרי משטרת הגבול למוות באזרחי המדינה שהפגינו כי אין להשתמש בירי חי מול מפגינים. כמובן שבשלב זה – הנושא היה בדיונים מקדימים. חשוב לציין כי בדיוני המשטרה נכללה גם הצעה לפתוח באש לא רק במקרה של חסימות צירים, אלא גם ב"סתם" מקרים של הפרות סדר, כלומר ללא חסימות צירים. לדוגמא, הירי של משטרת ישראל בעת ההתנגשויות בין תומכי למתנגדי המשטר האריתראי מלפני כמה שבועות בתל אביב.

בימים אלו, לאחר הטבח הנורא בעוטף עזה, הועלתה שוב ההצעה לאפשר ירי חי לכיוון אזרחים. באופן יוצא דופן הסיפור יצא מגדר שליטה ופורסם בצורות שונות, כולל גרסא שטענה כי היועצת המשפטית לממשלה בהרה מיארה תומכת בחקיקה. מול השמועות הללו, טובה צימוקי מ-ynet פרסמה הבהרה בה נאמר: "בהרב מיארה תפרסם הנחיה למשטרה שקובעת שאם אזרחים יפריעו לשיירות בשליחות מבצעית בשטח ישראל או בעת ניסיון להטיל מצור על יישובים – מפקד מחוז יוכל להורות על ירי ברגלים, אם לפני כן ייעשה שימוש ברימוני גז. בן גביר דרש פעולה מיידית, היועמ"שית התנגדה: "גם במלחמה אסור לאבד עשתונות".

אולם כאמור, במדינת ישראל בה האמנה החברתית נפרמה, האמון בין המדינה לבין האזרחים שואף לאפס. מדינה שהעומד בראשה – ראש הממשלה, נתניהו, מוביל מערכה עם אפס יכולות להתמודדות, אפס אמפתיה כלפי משפחות הנרצחים והחטופים וברוב זמנו עסוק בפוליטיקה של יחסי ציבור, בניסיון להתחמק מוועדת חקירה של אירועי #מחדל2023 ומשפטו הפלילי – כשהאדם שאחראי על המערכת לביטחון אזרחיה השר לביטחון פנים הוא עבריין מורשע בתמיכה בארגון טרור ועוד שלל עבירות ובו זמנית מנסה לקדם חקיקה נגד תומכים בארגון טרור, האירוניה מתאבדת כאן.

לא מפתיע שמרבית האזרחים בטוחים כי החקיקה הנוכחית נועדה לפגוע באזרחים שמפגינים נגד הממשלה – והסייגים של בהרב מיארה אינם מובילים את מהדורות החדשות או עולים חדשות לבקרים ברשתות החברתיות.

היחסים בין מדינה לאזרחיה הם מורכבים. שני הסנטימנטים המרכזיים שמחברים אזרחים למדינה הם שייכות וביטחון אישי. אם נביט סביבנו נראה כי שני אלו נעדרים מהשיח התקשורתי היום. ממשלה שמחלקת נשקים, מקדמת שיח פשיסטי וגזעני, חומסת וגוזלת את כספי המיסים של כולנו עבור הציבורים שתומכים בקואליציה ומזניחה את שאר הציבור – לא רק שהפכה ללא לגיטימית, היא מסכנת את הפלא הזה שנקרא מדינת ישראל!

אם נצליח לצאת בשלום מהאירוע הנוכחי, וזה לא יהיה בזכות הממשלה הנוכחית אלא בעיקר בשל התערבות ארה״ב במערכה, צפויים לנו ימים קשים ביותר לשקם את אמון האזרחים במדינה, שאינני בטוח שיסתיימו במסגרת קולקטיב אחד שיקרא "מדינת ישראל" בצורתה הנוכחית. ועל זה כל הקרדיט לבנימין נתניהו ומורשתו.