לא הבינו אותי כשהייתי פאנקיסט בן 15. למה שיבינו בגיל 40+?
לפני 30 שנה ישי ברגר (45) גילה את הפאנק רוק והקדיש את עצמו למוזיקה שנשמעה לו כמו הדבר הכי צעיר ומהפכני בעולם. 30 שנה אחר כך, החברה שלו הייתה צריכה להגיד לו שאין לו סיפורים שלא מתחילים במילים "אז בשנות ה-90..."
לפני שבועיים, קצת אחרי שסיימנו הופעת האלווין בכולי עלמא, ניגשה אלי פאנק רוקרית צעירה וסיפרה לי שהיא פיספסה את ההופעה. עניתי לה, מה שנקרא, תגובה מהמותן: "פספוס רציני שלך, כל הלהקה התחפשה לג'ואי ראמון". איך שסיימתי להגיד "ראמון", היא כבר התחילה להתרחק ממני ותוך כדי דפקה בי מבט שאני מזהה מילדות בתור מבט ה-"אין לי מושג על מה אתה מדבר, יא פריק". משום מה נעלבתי. למה נעלבתי? כי שוב הרגשתי זקן. למה שוב? כי כל כמה ימים קורה לי משהו כזה. מה הבעיה במותן שלי? למה כל פעם שהיא יוצאת מהמקום רואים עליה את תאריך הלידה שלי?
>> משבר גיל ה-40 שלי: לכל הטורים של הפרויקט
החברה שלי אמרה לי פעם שאין סיכוי שאני מספר סיפור ולא כולל בו את צמד המילים "בשנות התשעים". אני בסך הכל מנסה לספק לאנשים את האנקדוטה הכי טובה (אוקיי, כנראה לא אחת שלקוחה מהמאה הנוכחית) שהם שמעו כל היום, אבל אחרי התמסרות קלה הכדור לרוב מוצא את עצמו אצלי ברשת, בדרך כלל בגול עצמי. ואז השופט הבלתי נראה מרים כרטיס צהוב ואומר בעדינות: "היי, חבר. כן, כן, אתה, אתה מפעם. שב שניה תנוח על הספסל, תוריד טיקטוק או משהו".
עכשיו, כל משבר גיל 40 לגופו, אבל הנה מה שהכי משגע לי את הראס. בשנת 1993 כבר סיימתי לטחון את הפיקסיז, נירוונה וגאנז אנד רוזס, עדיין הייתי הולך לצופים ולהופעות של פורטיס וכרמלה גרוס ווגנר, אבל מה שהכי הגניב אותי היה פאנק רוק אמריקאי. בשבילי רק פאנק רוק היה נחשב וכל הסיפור של "רוק קלאסי" היה יכול להיות באותה מידה המוזיקה של סבתא שלך. היה לי פשוט אפס עניין בדיפ פרפל, לד זפלין וכל דבר שהוקלט לפני 1977. למעשה, עד היום אני נשבע שחולצה של ג'ימי הנדריקס תכניס אותך לכל בר, כי היא פשוט מבגרת אותך בשלושים שנה בין אם הבנת את זה או לא.
אז מאז אמצע הניינטיז ועד היום אני מקדיש המון מהזמן שלי לשילוש הקדוש שלי: לכתוב פאנק רוק, להקליט פאנק רוק ולהופיע עם פאנק רוק, המוזיקה הכל כך צעירה ומהפכנית שגיליתי בגיל 15. רק שעם כל חודש, שנה ועשור שעוברים אני שם לב כמה זמן עבר מאז שהייתי מגניב. לפני שגרין דיי פרצו. לפני שהיה יוסלס איי.די. לפני שהיה פאנק רוק כזה בארץ. 29 שנה עברו מאז 1993. אני תוהה אם המוזיקה שלי, הכל כך צעירה וחתרנית עוברת לאנשים צעירים כמו שדברים מהסיקסטיז ומהסבנטיז, שהיו אז בני 30 שנה, נשמעו לי כשאני הייתי צעיר? יכול להיות שבד רליג'ן הם טראפיק? שדד קנדיז הם אורייה היפ? רגע רגע, בוא לבר הם בעצם סטלה מאריס?
אז לא, אני לא מתכוון להוסיף "ליל" לפני השם שלי, לגדל צמות קטנות או לקעקע את העפעף. אני רק יכול להיות מי שאני, מאיפה שאני וממתי שאני. ההבנה שהזמן מתקצר רק מחזקת אותי. אני לא עושה בכוונה או דווקא, אני פשוט יודע את מה שאני יודע, אני יודע אותו טוב. אני טוב איתו והוא טוב אלי. אם להיות פאנקיסט בן 15 אמר שרב הזמן לא הבינו אותי, למה שאתבאס אם לא מבינים אותי בגיל 45? להיפך, זאת אמורה להיות ההצלחה הכי גדולה שלי, לא? אולי. אבל עדיין נעלבתי אחרי ההופעה, כשההיא לא הכירה את ג'ואי ראמון ולא ידעה מה אני רוצה מהחיים שלה. זה הולך להיות יותר ועוד יותר גרוע. אני אעלב, אני אצחק, הזמן יחלוף, האופנות משתנות. ואני נשאר פאקינג אני.