בוז, זלזול, לעג: למה ישראל שונאת את התרבות שלה

עם ישראל לא מוצא בתוכו אהדה למאות אלפי המובטלים של ענף התרבות. רעבים ללחם? שימצאו עבודה אמיתית במקום להתעסק בשטויות

מחאת מוסדות התרבות, מאי 2020 (צילום: שלומי יוסף)
מחאת מוסדות התרבות, מאי 2020 (צילום: שלומי יוסף)
8 ביולי 2020

עם ישראל לא כל כך אוהב מאבקים. חלקו הגדול שקוע בחיים בורגניים עם צרות קטנות ושגרה נוחה, וכל דבר שמאיים להפר את האיזון מסרב להידבק לדפנות תודעתו. מחאת הנכים? שיתביישו להם על חסימת הכבישים. מחאת האתיופים? איבדו אותנו מזמן. אפליה נגד מזרחים? יאללה, תתקדמו. משבר הקורונה וההתנהלות הכושלת של נתניהו והממשלה הולידו מחאות חדשות, שסופגות אש מאנשי הטפלון. העובדות הסוציאליות אגואיסטיות, העצמאים היו צריכים לחסוך בדיוק למקרים כאלה, והמסעדנים – היי, רגע, אוכל? אוקיי, אותם אפשר להבין.

אבל אחד הענפים שזוכים להכי הרבה בוז ולעג (או התעלמות, במקרה הטוב) הוא ענף התרבות. מאות אלפי אנשים נותרו מובטלים, בלי שמץ של מושג איך יעברו את החודשים הקרובים, אבל עם ישראל לא מוצא בתוכו אהדה. אני צריכה לתמוך באמן מיוסר שיושב בסטודיו בדרום תל אביב ובונה מיצב על הכיבוש? לא, תודה. אין הופעות? בסדר, עוד חצי שנה יהיו. הפקות הטלוויזיה המקומיות נעצרו? ממש לא נורא, יש נטפליקס. לא יהיו הצגות תיאטרון? פחח, הצחקתם.

שאול מזרחי, הבעלים של הבארבי, בשביתת הרעב בבלפור (צילום: אמה טוקטלי)
שאול מזרחי, הבעלים של הבארבי, בשביתת הרעב בבלפור (צילום: אמה טוקטלי)

הזלזול המופגן בנשות ואנשי הענף נובע, בראש ובראשונה, מהתפיסה שמדובר בתחום פריווילגי. אנשי התרבות נתפשים כמי שבחרו במימוש עצמי על פני רווחה כלכלית, שלא עובדים בעבודה אמיתית ולא ממש תורמים משהו לכלל. זאת תפישה שואתית שגורסת שהחיים הם מאבק הישרדות ואין זמן לשטויות. תרבות היא שיקוף של מציאות, והיא הרבה פעמים ביקורתית, ובישראל אין מקום לבוגדים. גם אין מקום ליצירות שמנסות להשפיע על המציאות. אין זמן, צריך להוציא את הילדים מהגן.

חלק גדול מהתרבות בישראל מעולם לא הצליח לחדור למיינסטרים. לתרבות אין ערך בישראל, אבל אותם אנשים בדיוק ישקיעו אלפי שקלים כדי ללכת לראות את המונה ליזה בצרפת, יצלמו חמישים תמונות בחדר הקטנטן בלובר וירגישו מתורבתים. הם יעדיפו ללכת לראות מיוזיקל בלונדון מאשר את דרור קרן חורך את הבמה. אמנות ישראלית זה כל כך לא מגניב.

אין לנו אוויר. מחאת התרבות ברשתות החברתיות (עיצוב: יעל יעקבי)
אין לנו אוויר. מחאת התרבות ברשתות החברתיות (עיצוב: יעל יעקבי)

למה זה קורה? קשה לנתק את התופעה מאחד השסעים הגדולים בחברה הישראלית. התפישה המקומית כאן היא שאמנות היא דבר אשכנזי, פריווילגי ולכן גם שמאלני. היא מנותקת מקשיי היום יום, לא מצליחה להתערות בחוויה הקולקטיבית ופשוט לא מצליחה להשתלב. זאת הסיבה שאנחנו דווקא שמחים לייבא כוכבים מחו"ל ולהתעלם מההקשרים החברתיים מעבר לים. היינו ונותרנו פרובינציה קטנה שמעריצה כל מה שיוצא מאמריקה ואירופה.

כל זה כמובן מנותק לחלוטין ממה שקורה בתרבות הפופ. למוזיקה, לטלוויזיה ולקולנוע יש ביקוש גדול, והם מנותקים לחלוטין ממה שנתפס כ"אמנות". אז למה אפילו אנשי התחומים הבידוריים-יותר האלה זוכים להתעלמות? התשובה פשוטה: שפע. אנחנו לא צריכים את עומר אדם כשיש לנו ביונסה, ולא צריך את "טהרן" כששרתי האינטרנט מתפקעים מתוכן איכותי מחו"ל. אבל אוהו, כמה שזה צבוע. ישראל היא אלופת החגיגות הלאומיות – זה קרה עם איילת זורר, ועם גל גדות, נטע ברזילי, גיא נתיב זוכה האוסקר ועוד ועוד. אף אחד מאלה לא נעזר בישראל כדי להצליח, אבל כשזה קרה – עמד לנו הדגל.

בישראל לא יודעים להעריך את חשיבותה של התרבות. אנחנו מוצפים מדי ברפש שמזרימה הממשלה ברחובות הערים, והקיבולת שלנו מצטמצמת. זה מצחיק, אפילו הקיסרות הרומית ידעה שכדי לטשטש את השחיתות והריקבון המוסרי היא צריכה לספק לחם ושעשועים. אבל נתניהו אפילו לא מתאמץ. הוא יודע שאין בזה שום צורך. עבודתו הושלמה.