כאם לשלושה: במדינת ישראל הפז״מ דופק מהרגע שהבנים יוצאים מהרחם

אני אמא לשלושה בנים. פה בארץ, שעון החול מתהפך מהרגע שהבנים יוצאים מהרחם, ובמקום גרגרי חול זעירים תמצאו שם גרנולה מתפזרת, גרביים אבודות, חולצות דרייפיט מיוזעות ואינסוף קריאות של ״אמאאאאא אני רעעעעעב״. ובין הררי הכביסה, מכות של אהבה בסלון ובעיטות מדויקות לקדירת ירקות שורש שבדיוק יצאה מהתנור, יושב לו בפינת הבית רס״ר עם שפמפם מהאייטיז. הוא מערבב קפה בוץ בשקט ומביט בי עם פרצוף של ״אני פה כפרה, אני פה. ממתין בסבלנות״.

>> יוצרות הסדרה "אל עצמי" מסבירות איך מעבדים ספר בן 50 לשנת 2025

אני והוא חיים בדו קיום מתוח. משתדלים לא לעצבן אחד את השני ביום יום. כי כן, יש פה דד ליין סמוי שנקרא גיל שמונה עשרה. כולם יודעים שהוא קיים, רק לא מדברים עליו. ובינתיים אנחנו פשוט עושות הכי טוב שיכולות – מניקות, מחתלות, שואבות, מתעוררות בשעות לא שעות, חותכות ירקות בצורת לב, מורחות ממרחים בריאים על לחמי מחמצת שאפינו לבד כי קראנו שזה תורם למיקרוביולוגיה של הילד. ואם הפורטה שלנו לא בתזונה עילית, אז (ובהרבה מקרים) מסיעות לחוגי העשרה, משננות איתם למבחנים, מקפיצות לחבר שגר בחור שהוא לא החור שאת גרה בו, מזדהות על כל ניצחון ועצובות על כל שברון. ובכלל, להיות עבורם שף, נהגת מונית, פסיכולוגית ואחות רחמנייה. והשנים חולפות ביעף, והרס״ר המשופם עדיין מחכה בסבלנות בפינת הבית. ואליו נלווה עכשיו מן תדר כזה שמופיע בשיחות בין הורים, ברמיזות, במפגשים אקראיים, בקבוצות וואטסאפ למיניהן.

המילה ״צבא״ עוד לא נאמרת, אבל היא באוויר כמו צל שלאט לאט מתכהה. בשלב מסוים זו כבר לא שאלה, ואם את מהססת, מפקפקת או מתחילה לשאול שאלות את נזרקת באבחה מחוץ לקונצנזוס. אנחנו חיים בגליל, בין ערוגות בזיליקום פרועות לטיולים עם נעליים מבצבצות בשבילים. שותים יחד חליטת לואיזה ומדברים על תודעה גבוהה, בזמן שהילדים משחקים כדורגל במגרש. שם גם המשיך וצמח תיאטרון הקרקס שלנו, ״תיאטרון הגברת״, איתו הופענו באינספור מקוות בארץ ובעולם עם ילדים על הגב ותפאורה ביד. מסע משפחתי של קרקס נודד שבו כל אחד מצא את מקומו. סוג של טירונות רכה עם צלחות סיניות מעופפות והרבה אהבה.

ומתוך החיים האלה שלנו, של כולנו, הפער הולך וגדל. הפער בין מה שגידלנו למה שהאומה מצפה מהם להיות הוא מלחמה מסוג אחר, מסוג שאנחנו לא באמת יודעות לנצח. איך ״טוב למות בעד ארצנו״ עדיין מסתדר ב-2025? איך זה שההורים פה מגדלים בערוגות מדושנות אהבה את הילדים, אבל עוצמים עיניים בגיל שמונה ימים וחותכים להם בלי או עם להניד עפעף? כן, חזרתי רגע אחורה. כי אולי זה מתחיל בכלל בברית? בעיניים לחות, חיוך למצלמה, מורידים את קצה הפין ולוחשים ״יאללה בואו נגמור עם זה״. תחבושת וחיבוק.

ואני לא נגד מסורת. מלתי את שלושת בניי (תוכלו לצפות בשחזור האירוע על הבמה), ולא באתי לשרוף אף פרה. אני בעדנו ובעד ילדנו, ולא רוצה לתת לרס״ר עם שפמפם להביס אמא עם מעט מדי שעות שינה, בלי שלפחות ננסה להסביר לו שאולי, רק אולי, משהו במערכת הזו דורש כיוונון. ההצגה ״כאם לשלושה בנים״ נוצרה בשלבים. באיזשהו מקום היא נבטה מהבנות שנולדו הרבה לפני שפרצה המלחמה, ביום הולדתי, השבעה באוקטובר. ואגב יום הולדת, אני פריקית של ימי הולדת וביום ההוא, הקוסמוס החליט לחגוג לי עם כאב בלתי נתפס. כך יצא ש״כאם לשלושה בנים״ נפלטה מהרחם כמו טיל בליסטי, עטוף בשק דמעות.

ההצגה הזו מגיעה ממקום אישי אבל היא ממש לא פרטית. זו הצגה עלינו ועל ילדנו כולנו, בין אם בחרנו להיות פה או שם. בין אם בחרנו עבורם או הם בחרו אחרת. בין אם אנחנו מביכות אותם בדאגות שלנו והם ״די אמא הכל בסדר, תפסיקי להביך״. כי חלק מהתפקיד שלו זה להבין (זה לא נשלט, תתמודדדו). אבל בעיקר, כי איתם זה לנצח וקטן עלינו רס״ר עם שפמפן שפמפם מהאייטיז. אני מרגישה שההצגה הזו היא כמו מראה מונחת בסלון, וכל אחד מחליט אם להיעצר מולה או להסיט מבט. כך או אחרת – הפז״מ דופק.
אורנת למפרט היא שחקנית ויוצרת רב תחומית שהקימה עם בן זוגה יונתן סולאג' את "תאטרון הגברת" – תאטרון קרקס נודד; יחד הם מופיעים עם היצירות שלהם בארץ ובעולם – לטביה, צרפת טורקיה גרמניה ועוד. "כאם לשלושה בנים" הינו המופע היחיד למבוגרים הראשון שיצרה. ההצגה תעלה בתיאטרון יפו במוצ"ש ה-26.7.
לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים