עכשיו מחבקים? לישראל לא מגיע שכיתריה תייצג אותה באירוויזיון
הישראלים רוצה אמריקה וכיתריה פאוץ' היא הגביע הקדוש. מגיע לה לזכות ב"כוכב הבא", אבל לישראל לא מגיע ייצוג כזה באירוויזיון. לפחות עד שתכיר בקהילת העברים כאזרחי המדינה
כיתריה פאוץ', שהבטיחה אמש (שני) את מקומה בגמר "הכוכב הבא", היא מסוג האמנים שיכולים להוציא לישראלים את הקישקעס. זה כמעט קל מדי, כי הישראלים לעד ישאו עיניהם לאמריקה, וכיתריה היא אמריקה: היא נראית כמו אמריקה, שרה כמו אמריקה, זזה כמו אמריקה, מדברת כמו אמריקה. פאוץ' היא פסל החירות, בעוד שהמתמודדים האחרים והשופטים הישראלים המבקרים את ביצועיה הם הפסל התרוממות של הבימה, במקרה הטוב. היא הדבר האמיתי, הגביע הקדוש של אנשי עסקים כמו סיימון קאוול, כזאת שעבורה נבנים פורמטים טלוויזיוניים־מוזיקליים ובהיעדרה הם מתרסקים (לפעמים גם בנוכחותה, במקרה של "The Four"). למעט האיום הזעיר שנקרא מאיה בוסקילה (הבחירה הארכאית והמוזרה שישראל עוד עלולה לעשות), פאוץ' יכולה להחליק כל הדרך לייצוג ישראל באירוויזיון.
אם לא די בכך – ולא די – כיתריה מגיעה עם משקל חברתי למעמד הייצוג. בכל הזדמנות היא מבהירה שהגיעה לתחרות משתי סיבות: הזנקת הקריירה וקידום קהילת העברים, לאו דווקא בסדר הזה. הסיבה הראשונה ברורה מאליה ומשותפת לכל המועמדים. הסיבה השנייה, על אף משקלה, תמיד חולפת על המסך כמעט בהיסח הדעת. הפריים־טיים דוחה על הסף עניינים היסטוריים וקונפליקטים חברתיים שנתפסים כנישתיים, כי הקהל רוצה עוד ועוד אמריקה. שיפטמו אותו בסממנים תרבותיים נוצצים מהמערב ויניחו לו. אלא שעבור "הכוכב הבא", תכנית שלא מפסיקה לאונן על ההישג המוזיקלי־לאומי הזה, הבחירה הקלה בכיתריה הופכת למורכבת מבחינה מוסרית ומעוררת שאלות. האשמה היחידה היא מדינת ישראל.
עוד כתבות מעניינות:
אירוויזיון 2019 בתל אביב: כל מה שצריך לדעת
"עיר אוהלים": הפתרון של העירייה למצוקת הלינה בתקופת האירוויזיון
הדי.ג'יי שאחראי ללהיט הכי גדול של שנות האלפיים ישתתף באירוויזיון
למדינת ישראל אין כל עניין בקהילת העברים. ולא רק שאין לה עניין בה, היא מתנערת ממנה ושוללת אותה. הקהילה השיתופית, המרוכזת בעיקר בדימונה, ערד, טבריה ומצפה רמון, מונה יותר מ־3,000 בני אדם החיים בישראל מאז החלה ההגירה מארצות הברית, ב־1969. רבים מאנשיה (שעד לפני שנים מעטות עוד כונו על ידי הישראלים "הכושים העברים") חיים בארץ ללא אזרחות ומוגדרים כ"תושבים ארעיים". האזרחות, אם היה ספק, לא ניתנת להם על אף תחנונים ובקשות חוזרות, וכך אנשי הקהילה נשארים בסטטוס העגום שבין תיירים לתושבי קבע.
על אף הקושי העצום הזה, בני הקהילה לא מרפים מהמחויבות האזרחית שלכאורה אינה חלה עליהם: הם מתגייסים לצבא ומשלמים מסים. גם היהדות וההלכה לא רואות בהם חלק, למרות שלצד המאמינים ביהדות ובנצרות יש המאמינים אך ורק ביהדות וכן מקיימים מצוות תורה בלבד. לאווירת הבוז והגזענות הכללית התווסף ב־2017 שר החינוך נפתלי בנט, שהשתמש במילה "כושים" בתגובה מתחמקת לאחד מאנשי העברים שביקש אזרחות ישראלית לבנו הצעיר. וזהו רק קצה העוול והבורות.
אבל כיתירה. הו, כיתריה. כיתירה היא שלנו. היא אנחנו. אנחנו אמריקה. היינו עושים ממנה פאי תפוחים מסורתי. עוד כשהעלתה סרטונים לרשת במדים ירוקים רצינו למחוץ אותה בין שתי לחמניות. אפשר גם לכתוב לה להיט טראפ־מזרח־תיכוני ולסמן אותה לעד כשייכת לנו. כמה נחת.
זו גדולה ישראלית, לנפח את החזה הלאומי על דבר מה נפלא שאין למדינה ולו רבע חלק בהווייתו. כיתריה צריכה לזכות ב"כוכב הבא", אין ספק בכך. עם שיר טוב מספיק היא גם תוכל לזכות באירוויזיון. אבל האם מדינת ישראל – זו שסימנה את האירוע הגלובלי הזה כמקור אנרגיה מורלי, כאירוע כלכלי יוצא דופן, זו המתגאה ללא הרף בהישגיה ומתרפקת למראה המחווה שעשו השוודים לזוכים הישראלים מכל השנים, זו השוללת מאנשיה את אזרחותם במשך חמישים שנה – האם מגיע לה ייצוג כזה? לא בטוח בכלל.