הכיבוש מתחיל 20 דקות מתל אביב: הסיפור על הכפר דהמש

סיפורו האבסורדי של כפר דהמש מזכיר – האפליה מתרחשת גם קרוב לבית, ולא רק מעבר לקו הירוק

אקטיביסטים. תמונה: אורן זיו
אקטיביסטים. תמונה: אורן זיו
19 במרץ 2015

בסיפור עירוני קטן, משולי תל אביב: בין רמלה ללוד, מרחק נסיעה קצרצרה במכונית או ברכבת, שוכן הכפר דהמש. כמה עשרות משפחות, כ־700 תושבים. ב־1948 כינסה המדינה בדהמש אזרחים פלסטינים שפונו מאדמות אחרות, בדרך כלל לצורך הקמת יישובים ליהודים. אדמות הכפר – כ־220 דונם – אף נרשמו באופן רשמי על שם תושביו החדשים. אלא שבכפר דהמש עצמו המדינה מעולם לא הכירה. האדמה שעליה יושבים כ־70 בתי הכפר מוגדרת כקרקע חקלאית – מותר לגדל עליה ירקות, לא ילדים. כבר 66 שנים שאין בכפר חיבור למים, חשמל או ביוב, האשפה לא מפונה ממנו ודואר לא מגיע אליו. אל דהמש מוביל שביל עפר משובש. המדינה אף ניסתה למנוע מילדי הכפר להירשם לבתי ספר, ורק בג"ץ כפה עליה לשנות את עמדתה. ומכיוון שהמדינה אינה מכירה בכפר וממילא אין לו תוכניות מתאר, הבנייה בו מוגדרת לא חוקית. ל־16 מבתי הכפר יש צווי הריסה. לתושבים, צאצאי המשפחות שהמדינה ריכזה בעצמה בדהמש, אין לאן ללכת.

איך אפשר להסביר את הסיפור הזה? לאורך השנים הפשירה המדינה קרקע חקלאית לצורכי בנייה ביישובים סמוכים – ברמלה, בניר צבי. בדהמש, לעומת זאת, החקלאות היא מעל הכל. פלפל משוחרר לא יוחזר. מדינת ישראל מסרבת לאשר תוכניות מתאר ליישובים ערביים – גם כאלו שהיא מכירה בהם – ואחר כך מתלוננת על בנייה לא חוקית. מה אמורים תושבי דהמש לעשות? לרחף באוויר? למי בדיוק הכפר שלהם מפריע? הרי הם יושבים על אדמה בבעלותם ואינם תובעים לעצמם שום דבר חוץ ממנה.

תושבי דהמש מנהלים כבר עשור מאבק כפול: נגד צווי ההריסה של בתיהם ולמען ההכרה בכפר. העתירות לבתי המשפט עולות כסף רב. התושבים גם מימנו תוכנית מתאר מכספם, ואף הכניסו בה תיקונים לפי דרישת משרד הפנים. לוועדה המחוזית לקח שנים עד שהסכימה בכלל לדון בתוכנית, וגם אז היא דחתה אותה על הסף. איום ההריסה חזר. ב־2013, כשוועדת הגבולות של משרד הפנים המליצה להכיר בדהמש, נראה היה שהמאבק נושא פרי, אלא שהממשלה, שמגלה חריצות יוצאת דופן כשמדובר בבנייה ליהודים, לא התכנסה לאשר את ההמלצות. למה? ככה.

בסוף השבוע האחרון התקיים בדהמש הפנינג אקטיביסטי גדול לתמיכה בתושבי הכפר, לקראת דיון שנערך בבג"ץ ביום שני, רגע לפני הבחירות. איתי טיראן אמר בדהמש דברים יפים ואמיצים: "אנחנו, תושבי תל אביב, יצאנו לרחובות בגלל שהעלו את שכר הדירה שלנו, סירבנו להציג כשחקנים בשטחים כי אנחנו מאמינים במאבק נגד הכיבוש, אבל אף פעם לא רצינו להבין שהכיבוש והנכבה מתחילים 20 דקות מתל אביב". הסיפור הזה לא קורה בנגב או בחברון. בדהמש חיים אזרחים ישראלים, מטר משדה התעופה, אבל מבחינת המדינה אין הבדל משמעותי בינם לבין תושבי השטחים. המערכת נועדה לקחת מהם ולשרת אחרים. יהודים. טיראן צודק: אם יש משמעות למושג "צדק חברתי", היא צריכה להתחיל בדהמש.