אני בוחרת. וכשאני אומרת "לא" – נחשו למה אני מתכוונת

דמיינו לכם יום בחירות במדינה מתקדמת אי שם. אתם נכנסים לקלפי, ומאחורי הוילון עומד מחויך הבוס שלכם. הוא בא לעזור לכם לבחור. אתם כבר חושבים שאתם יודעים מה הבחירה שלכם, אבל רגע לפני שאתם נוגעים בפתק הנכסף, הבוס מסמן בראשו לשלילה. "מה לא?", אתם שואלים והוא מספר שבדיוק הבוקר שכח לבקש מהמזכירה שלו להכניס את מכתב הפיטורין שלכם למעטפה ולשלוח אל ביתכם. נשמע הזוי?

כל מה שצריך כדי לערער על בחירתו האמיתית של אדם זה קצת פחד, וככל שהאיום יותר מוחשי ופחות אישי, הבחירה תיראה לו יותר עצמאית. איך עושים את זה? קל. פייק ניוז.

לפני כמה שנים עבדתי בעיתון יומי שלא הייתי רוצה להגיד שרימה את עובדיו, אבל כשהוא נסגר הם נותרו ללא כספי הפנסיה. לפני הסגירה עבדתי בו כגרפיקאית שמעצבת אייטמים חדשותיים. היו ימים בהם הייתי עובדת על אייטם חשוב שמיועד לעמוד הראשי של העיתון, כשלפתע הייתה מתקבלת הודעה שאין אייטם כזה. החדשה הייתה פשוט מוּסֶרֶת מהעיתון. הבנתי מכך שהחדשות הן פלואידיות. וכך גם המציאות שלנו.

הנה, עוד צילום של שאטרסטוק כדי שתבינו (צילום: שאטרסטוק)

כנפגעת תקיפה מינית, חלק מתהליך הריפוי שלי היה ועדיין הינו להנכיח את הרצונות שלי באופן ברור. היום אני כבר לא בת תשע וכשאני אומרת לא אני לחלוטין מתכוונת לזה. כשאני אומרת לא אני מתכוונת שמבצעים, הטבות, מעדנים ותשורות בתמורה לכניסה לגופי לא יגרמו לי להיעתר. כשאני אומרת לא אני מתכוונת שלא מפחידים אותי תיוגים כמו "סרבנית", "לא נותנת", "קונספירטורית" או "חריגה".

כשאני אומרת לא אין לי שום כוונה להעליב, זה פשוט לא מתאים לי. כשאני אומרת לא – לא צריך לשכנע אותי שזה טוב. כשאני אומרת לא זה אומר שהקשבתי, שקלתי ובחרתי שלא.  כשאני אומרת לא – אני מתכוונת שהבריונות והאפליה, לא עושים עלי שום רושם מלבד עצבות על אלה שלא יכלו לסרב, על אלה שלא יכלו להרשות לעצמם לאבד עבודות ולהפקיר את ילדיהם ללא בית תומך. כשאני אומרת לא אני מתכוונת לאהבה, להכלה, לסולידריות. כשאני אומרת לא אני מתכוונת להבנה, לשוויון, לכבוד האדם, לזכותנו להחליט על גופנו. כשאני אומרת לא – אני בוחרת בעצמי. באהבה. לא בפחד.