המדען המטורף שבונה אובייקטים עצומים ונהנה להרוס אותם

מפעל לייצור עננים, שרלוט רמפלינג בתחפושת דוב ואיסור כניסה למדינת טקסס - לוריס גראו, שמציג במוזיאון תל אביב, הוא הדבר הכי רלוונטי באמנות היום

שרלוט רמפלינג בתערוכת "הדוב הנרגן" של לוריס גראו (מיצב וידיאו)
שרלוט רמפלינג בתערוכת "הדוב הנרגן" של לוריס גראו (מיצב וידיאו)
13 בדצמבר 2018

אירוע פתיחת התערוכה של לוריס גראו במוזיאון תל אביב לאמנות משך אליו לפני שבועיים עשרות, אם לא מאות אנשים. המגיעים תהו, מבולבלים: "שרלוט רמפלינג עושה פה פרפורמנס הערב? זה אמיתי?". עם פתיחת הדלתות נחיל של אנשים מצטופף פנימה, וצועד לתוך מסדרון מתפתל וחשוך בציפייה דרוכה.

יש תחושה באוויר שמשהו קטסטרופלי עומד לקרות. אחרי כמה רגעים מסך הזכוכית בקצה המסדרון נדלק והאורות שבוקעים ממנו מרצדים על הרצפה ועל הקירות. עבודת הווידיאו נפתחת במצלמה שמרחפת מעל ביצות טובעניות בלואיזיאנה, עוברת לדימויים מהפנטים וקולניים במיוחד ממפעל לייצור העננים של נאס"א במיסיסיפי, ואז מגיעה לרמפלינג. היא עומדת על במת תיאטרון בתחפושת grumpy bear מ"דובוני אכפת לי", גשם ניתך עליה תוך כדי שהיא יורה מונולוגים זועמים של הסופר ג'יי ג'יי באלארד – המציאות היא שקר, המדע הוא פורנוגרפיה, השיגעון ישחרר את האנושות והטכנולוגיה תחסל את בני האדם.

שרלוט רמפלינג בתערוכת "הדוב הנרגן" של לוריס גראו (מיצב וידיאו)
שרלוט רמפלינג בתערוכת "הדוב הנרגן" של לוריס גראו (מיצב וידיאו)

עוד כתבות מעניינות:
איך הפך עולם האמנות לבועה מטורללת לעשירים?
10 היצירות והתנועות הכי מהפכניות בהיסטוריה
הסלבס הישראלים מנסים לעשות אמנות וזה פשוט נורא

אחרי כמה דקות המסך נכבה, הווילונות נפתחים מעצמם ללובי של המוזיאון, והצופים הופכים להיות השחקנים בתיאטרון האפוקליפטי של גראו (האפקט חזק יותר כשנמצאים לבד בחלל). על מפל האור של המבנה נגלה מראה תעתועים: תחפושת הדוב הכחולה מהווידיאו שעונה על מעקה הבטון ומעלה עשן, סוג של סנה בוער גרסת הילדים. חלק מהאנשים מתאכזבים שרמפלינג לא באמת פה ועוזבים את התערוכה. אלו שמתאזרים קצת בסבלנות זוכים לראות אותה מגיעה בסופו של דבר. היא מפלסת את דרכה יחפה בין האנשים באותה תחפושת של דוב, ומתהלכת הלוך ושוב ברחבי המוזיאון, קצת כמו חיה בקרקס.

כך מסתיים עוד אירוע פתיחה טיפוסי של לוריס גראו הצרפתי, מי שהוכתר באמצע העשור הקודם כקולו של דור או לכל הפחות כיורשו של דמיאן הירסט. גראו הוא סאקר של אירועי ראווה, שמשרתים את תדמית הילד הרע והאנרכיסט שלו. בפלה דה טוקיו בפריז, שם עשה היסטוריה כשהיה האמן הראשון מתחת לגיל 30 שהציג בו, הוא ערך בערב הפתיחה נשף סוריאליסטי עם שמפניות שחורות ומופע אופרה במערכה אחת, ובערב הפתיחה במוזיאון דאלאס לפני ארבע שנים הוא שכר אנשים שיחריבו את התערוכה לחלוטין. "מאז נאסר עליי להיכנס למדינת טקסס", הוא מספר בשיח שהתקיים לפני הפתיחה בתל אביב.

מתוך תערוכת "הדוב הנרגן" של לוריס גראו, מיצב וידיאו
מתוך תערוכת "הדוב הנרגן" של לוריס גראו, מיצב וידיאו

מה הריח על מאדים?

גראו הוא סוג של ונדליסט תרבותי – הוא יוצר אובייקטים ונהנה מאפקט הראווה ההרסני שלהם. העבודות שלו יוצאות נגד הפיסול המודרני של דושאן שהאדיר את היומיומי והסתמי וגם מתנגדות למסורת הפופית של אנדי וורהול, שייצר סובנירים בסיטונות לקהל צרכני האמנות. אצל גראו, כמו וורהול, הסטודיו הוא מפעל רב משתתפים והוא מתחבר לכל המי ומי, בייחוד של עולם הקולנוע (רמפלינג, ווילם דפו, דיוויד לינץ'), אבל בניגוד לוורהול הוא משתמש בהם כדי להוציא אצבע משולשת לכלכלת האובייקט האמנותי. את הסרט "Sculpt" מלפני שנתיים, למשל, שחלק ממנו היה הבסיס לתערוכה במוזיאון תל אביב, מעטים זכו לראות (רק אדם אחד הורשה לצפות בו בשעות ההקרנה). הוא לא מפיץ או מוכר אותו, אם כי לאחרונה הוא העלה לפייסבוק גרסה פיראטית שלו באיכות גרועה במיוחד.

רוב הפרויקטים של גראו נראים כמו ניסויים של מדען מטורף: הוא פיתח ממתקים חסרי טעם, ניסה לדמיין את הריח על כוכב מאדים, הפיק קונצרט תת ימי, בנה אובייקטים שמפיצים תדרים קוליים של כוכבים גוססים והנדס ננו־פסלים בלתי נראים לעין האנושית. התערוכה במוזיאון תל אביב יחסית צנועה ולא ממש משקפת את אופי הפרויקטים השאפתניים שלו. סביר להניח שהיו לו כל מיני רעיונות משוגעים בראש שנפלו על רצפת העריכה מסיבות תקציביות.

מתוך תערוכת "הדוב הנרגן" של לוריס גראו, מיצב וידיאו
מתוך תערוכת "הדוב הנרגן" של לוריס גראו, מיצב וידיאו

בתערוכה לוקח גראו את הז'אנר הדיסטופי שכל כך אהוב על סופרים וקולנוענים בעשורים האחרונים ומפרק אותו לחלקים חזותיים, קוליים ואדריכליים. ההרס והחורבן שמציעה האסתטיקה הדיסטופית הופכים אצל גראו דווקא לפוטנציאל יצרני, מתוך הבנה שהאמנות היא חלק בלתי נפרד מהמערכת שאותה היא מבקרת. הגשם הוא הגיבור המרכזי בתערוכה – הוא לוקח את המפעל לייצור עננים של נאס"א, שלפי תיאוריות קונספירציה שולט במזג האוויר בעולם, את תיאטרון שאטלה שבו מוצגת הגרסה התיאטרלית של המחזמר "שיר אשיר בגשם" ואת שרלוט רמפלינג בדמותו של דוב מוריד גשם מסדרת אייטיז לילדים, והופך אותם לתיאטרון אבסורד שמערב את כל החושים.

גראו חזר וטען בכמה הזדמנויות שהוא לא רוצה שימסגרו אותו רק בתור אמן פלסטי. זאת הסיבה שהוא מרבה לשתף פעולה עם מדענים, מהנדסים, אדריכלים, שחקנים ויוצרים. אבל נראה שהתערוכות שלו, גם במוזיאון תל אביב, דווקא רלוונטיות מאוד למצב האמנות של היום. את ההצלחה של גראו אפשר לזקוף בעיקר לזכותם של המוזיאונים, שמשוועים לאמנים שמספקים שואו חווייתי כמוהו, ומאפשרים לו להוציא לפועל את החזון המרהיב (והיקר להחריד) שלו.

← לוריס גראו – "הדוב הנרגן", מוזיאון תל אביב לאמנות, שד' שאול המלך 27 תל אביב, עד 4.5