הכדור הוא עגול, יש חיים אחרי חדרה והרגש נשאר רגש

הריקאפ התפרסם במקור באתר "הספוילר", אתר הטלוויזיה החדש מבית "טיים אאוט". תראו תראו

חזרתה של "ליגה ג'" לעונה שנייה היתה בשורה נהדרת לכל מי שאוהב בנימי נפשו את הכדורגל הישראלי. הסדרה, שיצר הבמאי רובי אלמליח, היתה אחד התוצרים המרהיבים של תאגיד השידור הישראלי מאז היווסדו: סדרה שעושה מה שדוקו טוב אמור לעשות – לקחת סיפור מנקודה מסוימת ולהגיד באמצעותו משהו גדול ומשמעותי הרבה יותר. וכך, על מסך הטלוויזיה בישראל עלו בבת אחת קבוצה ממושריפה וקבוצה של דרוזים מרמת הגולן וקבוצה משדרות וקבוצת אוהדים מאשדוד. בבת אחת הם עברו מאלמוניות לסוג של קאלט ישראלי – העונה הראשונה, ששודרה בקיץ 2019, הפכה לוויראלית במיוחד ועד היום אפשר למצוא רפרנסים לקטעים בסדרה מפוזרים ברשתות החברתיות. לא דבר מובן מאליו, בוודאי במציאות התקשורתית של היום.

אם העונה הקודמת עמדה בסימן התייחסות קצת משועשעת לליגה ג', ולפער בינה בין לבין הכדורגל הנוצץ והזוהר שכולנו מכירים מליגת האלופות או אפילו (יחסית) מליגת העל, עושה רושם, לפחות על פי הפרק הראשון, שבעונה השנייה "ליגה ג'" עולה ליגה. זו תהיה עונה שמשאירה מאחור את הדאחקות, ומתייחסת למציאות הקרה, שגם הפכה לקרה יותר במהלך שלוש השנים שעברו העונה הראשונה. הפרק הראשון, על פי המסורת, הורכב בעיקר מפסיפס של סיפורים חדשים – עבד רבאח, כדורגלן העבר (לשעבר הפועל פ"ת ובני סכנין) שחוזר לשחק בעיר נעוריו עראבה, או השופטת ספיר בוסקילה שמנסה לתקוע יתד במקצוע גברי וסוחבת אחריה אל תוך המגרש גם מערכת יחסים לסבית. רק גיבור אחד ממשיך מהעונה הקודמת: אבי פרץ, המאמן הכריזמטי (שעובר ממכבי להפועל שדרות), האיש שנכנס לפנתיאון הכדורגל הישראלי עם המונולוג הבלתי נשכח שנשא מול שחקניו אחרי שחטפו 8:0 במשחק בליגה ב'.

>> אוהדי כורסא: 10 סדרות הספורט הטובות בהיסטוריה
>> שואו טיים: "Winning Time" באה ליהנות ולנצח כמו הלייקרס

השאלה המרכזית שעמדה בפרק הראשון, שזכה לשם "להיות או לחדול", היא שאלת ההקרבה. בין פרץ, בוסקילה ורבאח עומד (עוד) מונולוג שנשא אבי פרץ, בתחילת הפרק. "מה נותן לי הכדורגל?", הוא שואל שם. מה גורם לאנשים להעניק אהבה ואנרגיות, זמן וכסף – למשחק הכדורגל, שלא תמיד מחזיר אהבה. בטח לא כשאתה משחק במגרשים קטנים, בלי הרבה קהל, וכשהכסף הגדול – בלשון המעטה – לא ממש נמצא שם. בקיצור, אם ביל שאנקלי אמר פעם (בפרפראזה) שכדורגל הוא הרבה יותר מחיים ומוות, כאן נשאלת השאלה של הכדורגל מול החיים.

המציאות האפורה דופקת בדלת אל מול החלומות הגדולים על 'לעשות את זה בגדול', ואצל שלושת הגיבורים של הפרק הראשון, סימני השאלה היו קשים. פרץ כבר מוצא את עצמו עם רגל וחצי מחוץ לקבוצה, רבאח מיואש מהעירייה שלא מספקת כספים, וגם בוסקילה, למרות הרעב הגדול, מכירה היטב בקשיים שרודפים אותה מחוץ למגרש לתוכו. ובכל זאת הם חוזרים למגרש. רבאח, פרץ ובוסקילה מכירים בכל הקשיים, וממשיכים לנסות. כי מי שטעם את טעמו המתוק של הניצחון, לא יכול לוותר עליו. בסוף, ספורט בכלל והכדורגל בפרט, הם מה שמחזיק אותנו בימים שבהם המציאות אפורה מדי. החלום הנוצץ והזהוב בקצה המנהרה לא מפחד מדרך ארוכה.

עליית הפאזה של "ליגה ג'" ברמת הסיפורים לא באה על חשבון הקסם שהיא סיפקה גם בעונה הראשונה: זוויות הצילום הנהדרות, היכולת ללכוד סיפורים מעניינים (הפעם עם פוקוס הרבה יותר אישי, ע"ע שלומי אביסידריס שיצוץ בהמשך העונה) ומעל הכל, את החוויה. "הצד השני" של הכדורגל המפונפן, והלפעמים מעט מצועצע, שאנחנו רואים על המגרשים הגדולים של ליגת העל.

יהונתן גפן כתב פעם ש"אולי יש חיים אחרי המוות, אבל לא אחרי חדרה". הסדרה הזו כופרת בטענה הזאת, ולוקחת אותך יד ביד אל העולמות שלא מגיעים בדרך כלל אל סף התקשורת הישראלית. עולמות שבהם הכדורגל אמנם פחות סקסי, אבל לא פחות אותנטי, ובוודאי לא פחות אמוציונלי. כי בסוף, גם אם הקליפה שמבחוץ שונה – האצטדיונים הופכים למגרשי מתנ"סים קטנים, הקהל רחוק מלמלא את היציעים והשדרים משדרים מטלפון סלולרי – בסוף כדור הוא כדור, שער הוא שער, ובעיקר רגש נשאר רגש. כשעולים על המגרש, הכל יכול להתחיל מחדש. אפילו החיים.

>> רוצים עוד סיכומי פרקים? בואו לאתר הטלוויזיה החדש שלנו, "הספוילר", ותראו תראו