בין הצלחה מסחררת לכישלון מפואר, העולם עוד לא הכריע מה הוא חושב על ההרגל של דיסני לקחת קלאסיקות אנימציה ולהפוך אותן לבשר ודם. לרגל הגעת הרימייק של "מואנה" לשירות דיסני+ חזרנו כדי להבין איזה סרטים חובה לראות, איזה שווה לתת להם צ'אנס נוסף ועל לגמרי אפשר לוותר
כנראה שהעולם עוד לא הצליח להכריע אם ההרגל של דיסני לקחת קלאסיקות אנימציה שלהן ולהפיח בהן חיים היא דבר מצוין (כמו שמעידים מספרי מכירות הכרטיסים) או כישלון מסחרר (כפי שחלק מהמבקרים טוענים). כנראה שהתשובה תלויה בסרט, וזה בדיוק מה שניגשנו לעשות – להפריד בין המוץ לתבן, ולראות איזה סרטים הצדיקו את היציאה למציאות ואיזה היו עדיפים בעולם האנימציה. לרגל הגעת גרסת הלייב אקשן של "מואנה" לשירות דיסני+, עברנו על הסרטים האחרים שזכו לטיפול הלייב אקשן וחילקנו אותם בין השווים, לשווים צפייה נוספת ולשווים לוותר. את "מואנה" עוד מוקדם לשפוט, אז מוזמנים לשקול בעצמכם באיזו קטגוריה מגיע לדה רוק עם פיאה להגיע.
>> הגעתי לסרט עם ציפיות גבוהות, ועדיין לא הייתי מוכנה לעושר הזה
השווה
סינדרלה (2015)
העשור השני של המאה ה-21 מצא את אימפריית האנימציה של דיסני בשיאה. זה התחיל עם ״טוי סטורי 3״ המופתי של פיקסאר, המשיך עם ״פלונטר״ ששינה את יחסי הכוחות באגדה המפורסמת על רפונזל, עבר דרך ״ראלף ההורס״ שהביא סיפור מקורי מנקודת מבטו של אנטי-גיבור, והגיע לשיא עם ״לשבור את הקרח״ – שהפך אז לסרט האנימציה המצליח בכל הזמנים, עם הכנסות של מעל למיליארד דולר. ״פרוזן״ של אנה ואלזה עמד במרכזו של הרנסנס השני והמפואר של דיסני, דווקא בגלל שהציג שתי נשים חזקות שהוכיחו שהן יכולות להחזיק סרט לבד, בלי נסיך שיבוא להציל אותן. באותו רגע נדמה היה שלעולם לא נראה יותר ״סרטי נסיכות״ קלאסיים של דיסני מהסוג המיושן הזה. ואז הם החליטו לעשות רימייק של ״סינדרלה״. וזה עבד.
העיבוד המחודש של קנת בראנה, שיצא שנתיים בלבד אחרי ״לשבור את הקרח״ ועוד לפני שמפעל הרימייקים של דיסני עבר לייצור סדרתי, עשה מהלך הפוך לגמרי: הוא סירב להתנצל על כך שהוא אגדה. במקום להעמיס קריצות אירוניות, בדיחות מודעות לעצמן או ניסיונות מאולצים ״לתקן״ את הסיפור בשם הפוליטיקלי קורקט, בראנה הביא למסך גרסה עשירה, גדולה מהחיים ונטולת ציניות. לילי ג'יימס מצליחה להפוך את טוב הלב של סינדרלה מתכונה פסיבית לעמוד שדרה מוסרי של ממש, קייט בלאנשט נהנית מכל רגע בתור אם חורגת שמגלמת רוע אלגנטי וחד, והשמלה הכחולה שעיצבה סנדי פאוול אחראית לאחד הרגעים הכי מהפנטים ויזואלית שדיסני ייצרה במאה ה-21. דווקא בעידן שבו כל קלאסיקה נשלחת לעדכון גרסה אידיאולוגי, האומץ של ״סינדרלה״ להיות סרט רומנטי, תמים וישיר הפך אותו לאחד הרימייקים הבודדים של דיסני שיש להם זכות קיום עצמאית.
ספר הג'ונגל (2016)
מעניין להבין שדווקא שניים מהסרטים הראשונים בגל הנוכחי של הרימייקים הצליחו להביא לשולחן משהו חדש, לפני שאחרים פספסו את הקטע. ״ספר הג'ונגל״ של ג'ון פאברו, למשל, הצליח במקום בו שנים אחר כך יכשל מלך האריות (ועוד נגיע בזה) – יצירת חיות מדברות שמצליחות בו זמנית להרגיש חייתיות ואנושיות. אולי זה כי ראינו כבר לא מעט גרסאות לאנתולוגיית הסיפורים של רודיארד קיפלינג (היי תום אבני), כך שלדיסני אין בלעדיות, ואולי משהו במבנה הקצת יותר חופשי של סרט האנימציה מ-1967 הצדיק גרסה שמשחקת מחדש עם הסיפור, אבל 50 שנה אחריו גרסת הלייב אקשן לגמרי הצדיקה את עצמה (בניגוד לגרסת הלייב אקשן הנשכחת מ-1994).
פאברו, שכבר למד במארוול איך ליצור סרטי פעולה סוחפים, לקח את המאבק על נפשו של מוגלי בן האנוש לויזואליה ריאליסטית להפליא (וכאן הפרחים מגיעים למחלקת ה-CGI), עם ג'ונגל שמרגיש מסוכן לפני שהוא כיף וחיות שמרגישות פראיות לפני שהן מדובבות. אבל גם הבחירה במדובבים היתה שיחוק, עם ביל מארי בתפקיד באלו, בן קינגסלי כבגירה ואידריס אלבה כשירחן – כולם קולות מזוהים שהכניסו לדמויות עומק וקונטקסט מעבר ליצירה. אפילו את הביצוע המוזר של כריסטופר ווקן ל-I Wanna Be Like Yo היתה הפתעה נעימה. אך גם הסיפור עומד בפני עצמו, כגרסה נוספת לילד הג'ונגל שלא מנסה להפוך אותו לטרזן, ומשאירה אותו כילד הרפתקן שמתעמת עם האנושיות שלו.
פיטר פן וונדי (2023)
גילוי נאות: ״פיטר פן״ הוא אחד הסיפורים האהובים עליי בעולם (ע"ס), הסרט המצויר מ-1953 הוא בעיניי מפסגות היצירה של דיסני, ואפילו קראתי לבתי הקטנה וונדי. אלא שצפייה חוזרת בקלאסיקה המצוירת היום היא חוויה קצת קרינג'ית מכמה סיבות – ובראשן גזענות בוטה שכבר אי אפשר להחליק בגרון (ע״ע ״שיר האינדיאנים״). בדיוק בגלל זה, ״פיטר פן וונדי״ של הבמאי דיוויד לורי (״האביר הירוק״) הוא הפתעה כל כך נפלאה: הגרסה הזו לא רק מנקה את המוקשים הגזעניים של המקור, אלא גם משפרת את יחסי הכוחות המגדריים על האי. ולא, לא בקטע של הטפת woke מאולצת, אלא דרך עיניים אמיתיות של ילדים – באופן שדווקא נאמן הרבה יותר לרוח המחזה והספר המקוריים של ג'יימס מתיו בארי.
לורי צובע את ארץ לעולם לא בגוונים קודרים ומלנכוליים, ונותן לג'וד לאו תפקיד אדיר כקפטן הוק. סיפור המקור שהסרט מעניק לו – הילד האבוד הראשון שגורש מהאי כי התגעגע לאמא שלו – לא מרגיש כמו ״תיקון״, אלא כהשלמת חור אמיתי בעלילה שהופכת את הטרגדיה של שני היריבים לגדולה ועמוקה בהרבה. הוסיפו לכך את סצנת ההליכה על הקרש ו״ההוצאה להורג״ של וונדי לקראת הסיום, שמבוימת במתח שמזכיר סרט אימה של ממש, ותקבלו את אחד הניסיונות הבודדים של דיסני לנהל דיאלוג בוגר ואמיץ עם קלאסיקה שלה. האירוניה העצובה היא שדווקא הרימייק המשובח הזה לא ראה מסך קולנוע מעולם, ונזרק ישירות לתהומות האלגוריתם של דיסני+ כמעט בלי להשאיר עקבות.
השווה עוד הזדמנות
דמבו (2019)
על הנייר, טים ברטון הוא השידוך הטבעי ביותר לסיפור על פריק עם אוזניים ענקיות שהופך ממושא ללעג לכוכב קרקס. בפועל, הרימייק של ״דמבו״ אכזב בקופות, נחבט על ידי המבקרים ונתפס כעוד פספוס אפור במפעל הלייב-אקשן. אלא שגם אם התסריט לא מושלם (והוא ממש לא), מדובר כנראה בסרט החתרני ביותר שדיסני הפיקה אי פעם – על עצמה. ברטון, שבעצמו התחיל את הקריירה כצעיר מתוסכל בפס הייצור של דיסני, וב-2010 עזר להפוך את מפעל הרימייקים שלה למכונת כסף עם ״אליס בארץ הפלאות״, שהכניס יותר ממיליארד דולר, לוקח הפעם קלאסיקה קצרצרה בת 64 דקות מ-1941 והופך אותה לכתב אישום נגד תאגידי בידור דורסניים וניצול בעלי חיים.
הנבל של הסרט, בגילומו המצוין של מייקל קיטון (באיחוד מרגש עם דני דה ויטו מ״באטמן חוזר״), הוא טייקון חסר מצפון עם חזון שמזכיר באופן חשוד את וולט דיסני עצמו: הוא בולע קרקס משפחתי קטן רק כדי לחלוב את הטאלנט שלו בתוך מגה-פארק שעשועים מנוכר בשם ״דרימלנד״. ברטון אפילו לא מנסה להסתיר את האלגוריה לדיסנילנד, ובשיא הסרט פשוט מעלה את הפארק כולו באש. בניגוד לסרט המקורי, שבו הפילון נשאר בסוף בקרקס עם תנאים משופרים, הגרסה של 2019 מתעקשת על מסר רדיקלי בהרבה של שחרור מוחלט מכלובים. זה רחוק מלהיות יצירת מופת, אבל יש תענוג אירוני לא מבוטל בצפייה בסרט שעלה לדיסני 170 מיליון דולר – ומשתמש בכסף שלה כדי להסביר לנו למה אסור לסמוך על תאגידי ענק.
היפה והחיה (2017)
במגמה שוודאי תראו שחוזרת על עצמה, גם הסרט הזה הרעיש יותר לפני יציאתו מאשר אחרי – בעיקר בשל הצהרות שהדמות הלהט"בית הראשונה בדיסני תצוץ בו, ובשל האכזבה מכך שלה-פו (העוזר של גסטון שבבירור מאוהב בו) בסך הכל רומז על גאוותו. אבל עזבו שטויות, כי כנראה בגללם פספסתם שהרימייק הזה הרבה יותר יפה ומרשים משחששתם – הבחירה באמה ווטסון לתפקיד היפהפיה בל קולע בול בפוני ומכניס קלאס מתבקש לנסיכת הדיסני מהחיים האמיתיים, עיצוב דמותו של החיה מצליח להימנע מקרינג' (למרות שברוב הסרט רואים אותו בעיקר בחשיכה) ובאופן כללי הסרט נראה – במיוחד ברגעי השיא בטירה – הרבה יותר יפה מרוב הרימייקים ברשימה.
המקום שבו הוא נופל מגיע דווקא מהצד העלילתי, שלא מצליח לצאת מצל הסרט המקורי. הרימייק לא מוסיף הרבה לסיפור, ואם כבר מקצץ קלות את חוש ההמור והאנרגיה הקלילה של המקור לטובת דרמה רגשית שלא מצליחה להתרומם. אלוהים יודע שווטסון עושה כל שביכולתה כדי להביע רגשות מול מפלץ דיגיטלי, אבל קשה לומר שיציר המחשב מצליח להביע את פניו יותר מדי. חוץ מזה, מרוב חושך זה מרגיש שלפעמים גם הרגעים היפים ביותר במקום – כמו הנאמבר המפואר של כלי הבית Be Our Guest – נבלעים בחשיכה. ובכל זאת, יש כמה רגעי שיא שמצדיקים את הרימייק הזה – אפילו אם עבור ווטסון לבדה.
מולאן (2020)
לטוב ולרע, הבחירה של מולאן להתרחק מרוח הסרט המקורי הגדירה אותו. כנראה שגם הם הבינו שדרקון אנימציה בקולו של אדי מרפי (או בארץ, תומר שרון) לא יעבור כל כך טוב בעידן פוליטקלי קורקט – שלא לדבר על כמות הבדיחות האסייתיות של אותו הסרט. אז במקום לקצץ בבשר החי, ב"מולאן" המודרנית חזרו למקורות האגדה והפכו את היצירה לסרט מלחמה דרמטי במיוחד. וזה בדיוק מה שטוב, ובדיוק מה שרע בו.
ויזואלית הסרט מרהיב לפרקים, בין השלג הסיני למלחמות עתיקות ועיצוב תפאורה מפוארת. אבל עלילתית, למרות הגברת המתח הדרמטי, אנחנו מקבלים גרסה קצת אנמית שמרגישה כמו וואנבי סרט אוסקרים, ולא וואנבי סרט דיסני. זה גם מה שגורם לו לעמוד בפני עצמו כסרט די נחמד על סיפור אגדי של אישה שהתחזתה לחייל סיני, במיוחד אם אין לכם היכרות או חיבה יתרה למקור. מה גם אפשר להעריך את העובדה שלמרות הפיתוי והתקופה, זה לא מרגיש כמו מאמץ מוגזם לאלץ לתוכו אג'נדות פמיניסטיות (לא שיש משהו רע בזה). בכנות, היינו יכולים לחיות בלי, אבל נחמד שהיה.
השווה לוותר
שלגיה (2025)
דווקא הסרט שהתחיל את האימפריה של דיסני קיבל את אחד הרימייקים הגרועים בתולדותיה, ואולי אחד הסרטים הגרועים שיצאו מאולפן הוליוודי גדול בשנים האחרונות. את הכישלון של ״שלגיה״ אפשר היה לראות כבר בשלב הליהוק, כשהרשת התמלאה בממים שהעמידו תמונות זוהרות של גל גדות, המאמי הלאומית (אלא אם קוראים לך גיל משעלי), מול פריימים אכזריים של רייצ'ל זגלר, ותהו בקול איך בדיוק המלכה המרושעת אמורה לקנא במראה החיצוני של שלגיה הזו. אלא שגם אם מתעלמים מהליהוק של שחקנית לטינית לתפקיד של אישה שכבר בשמה מצוין שהיא לבנה כמו, ובכן, שלג – ״שלגיה״ של מארק ווב הוא תאונת שרשרת קולנועית, עם תסריט מבולבל, אפקטים שנראים כאילו סבתא שלנו ניסתה לג'נרט סרטון בצ'אטGPT ושבעה גמדים ממוחשבים מהעמק המוזר שנראים כמו תקלת פוטושופ.
גם מסע יחסי הציבור של הסרט הפך לפיאסקו ענק כשהכוכבת הראשית התחילה לתקוף את ישראל, וההפקה החליטה להפריד בפעילות הקידום של הסרט בינה לבין גל גדות, שגרירת ישראל בהוליווד והתפוצות. למען האמת, זגלר דווקא מביאה לתפקיד הראשי כישרון אמיתי וקול נהדר, ודווקא גל גדות, לא נעים להגיד, מספקת הופעה מוגזמת ולא משכנעת שהפכה לעוד בדיחת רשת. הבעיה היא לא רק שניסו להפוך את שלגיה לגיבורה מודרנית ועצמאית בשם צו אופנת ה-woke, אלא שבדרך שכחו להפוך אותה לדמות מעניינת. הסרט המצויר מ-1937, עם כל המגבלות של תקופתו, עדיין אוכל בלי מלח את מוצר הפלסטיק חסר הנשמה שעלה כמעט 90 שנה אחריו.
מלך האריות (2019)
אם כבר בתאונות שרשרת קולנועיות עסקינן, זו היתה אחת שקשה היה להוריד את העיניים ממנה. כנראה שכגודל הצפייה, כך האכזבה. הרי "מלך האריות" המקורי היה רגע שיא בתור הזהב של אנימציית דיסני, ונדמה שגם בגרסה הזו היו מי ששאפו להפוך את הסרט לאירוע. בכל זאת, לא בכל סרט מגייסים את ביונסה וצ'יילדיש גמבינו לדובב את נלה וסימבה, בהתאמה. מה גם שהחזירו את ג'ון פאברו אחרי ההצלחה של "ספר הג'ונגל" – אבל הפעם, הטריק הזה של החיות המדברות פשוט לא עבד לו, ולא רק בגלל שג'ון אוליבר לוהק לתפקיד זאזו.
הבחירה ללכת על ריאליזם של בעלי חיים, אבל לשמור את הטון והקומדיה של המקור, יצרה דיסוננס מלחיץ שבו אתם רואים ושומעים את הדמויות מדברות, אבל כל מה שבא לכם לעשות זה לעצום עיניים ולהפסיק את זה. תוסיפו לכך את העובדה שהסוואנה האפריקאית לא הצליחה להיות מלאת קסם כג'ונגל, וערוב החיות שבה הפך לפיקסלים מבולגנים על המסך, לצד שירים מקוריים אנמים שלא הצליחו לעמוד ברף של המקור – ותקבלו כישלון ויזואלי ווקאלי שאישהו עדיין הצליח להכניס יותר כסף מהסרט המקורי, ולהניב סרט המשך על מופאסה. זה לא קל להיות מלך.
בת הים הקטנה (2023)
מיליוני ילדים ברחבי העולם התאהבו באגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן בזכות הסרט שיצא ב-1989. ילדים ישראלים שגדלו על הדיבוב העברי, שכלל ביצועים מושלמים של שלומית אהרון, רחל אטאס ואלי גורנשטיין, מוכנים להישבע עד היום שהגרסה המדובבת טובה יותר מהמקורית. כך או כך, כמו לא מעט רימייקים של דיסני, גם ״בת הים הקטנה״ החדשה הפכה לזירת התגוששות מתישה במלחמות התרבות עוד לפני שעלתה לאקרנים, אחרי שלתפקיד הראשי לוהקה השחקנית-זמרת האפרו-אמריקנית האלי ביילי. בדיסני מצאו את עצמם מנסים לשלב בין גיוון וייצוג לבין הנאמנות למותג המוכר, והתוצאה הייתה לפעמים אבסורדית: מצד אחד אריאל שחורה שמתאהבת בנסיך לבן למהדרין (בגילומו של ג'ונה האוור-קינג), כאילו שהאהבה בין אדם לדג לא מספיקה בשביל להעביר מסר של ״אהבה עיוורת״. מצד שני, באולפן התעקשו לשמר דווקא את השיער האדמוני של אריאל המצוירת, והשקיעו לא פחות מ-150 אלף דולר בתוספות שיער מיוחדות כדי להשיג את המראה.
אלא שלמען ההגינות, צבע העור של בת הים הוא ממש לא הבעיה של הרימייק הזה, וביילי עצמה דווקא מפגינה קול אדיר שמצדיק את הליהוק שלה (יהיה מעניין לשמוע קאבר שלה ל״בלוז מדרגות הרבנות״). הפשע האמיתי הוא שדיסני לקחה את אחת הקלאסיקות המוזיקליות הכי תוססות בתולדותיה והחליטה להטביע אותה באוקיינוס של פיקסלים חסרי נשמה. חוץ ממליסה מקארתי שמספקת מופע קאמפי משעשע בתפקיד אורסולה, הסרט כולו נראה כמו פיגוע אסתטי: הבמאי רוב מרשל הפך את העולם התת-ימי המרהיב של סרט האנימציה מ-1989 למרק דיגיטלי עכור וחשוך, שבו פלאונדר וסבסטיאן נראים פחות כמו חברים מצוירים, ויותר כמו סחורה טרייה על דוכן עם קרח בשוק הכרמל.
גם הקלאסיקות האלמותיות של אלן מנקן והווארד אשמן קורסות תחת הריאליזם המדכא הזה: קשה להתרגש מ״Under the Sea״ כשהוא מבוצע על ידי סרטן פוטו-ריאליסטי שחסר כל יכולת להזיז שריר בפנים. הוסיפו לכך שירים חדשים ומיותרים שהלחין מנקן עם לין-מנואל מירנדה (בראשם קטע ראפ מחריד של אקוופינה בתפקיד השחף סקאטל, שהוא כנראה רגע השפל בכל הקריירה של מירנדה), ועלילה של 83 דקות שנמתחה בכוח לשעתיים ורבע מתישות – ותקבלו הוכחה כואבת לכך שלא כל קסם מצויר צריך לקבל בשר, קשקשים ותקציב של רבע מיליארד דולר. מתחת לכל האפקטים מסתתר סרט טוב בהרבה. הוא יצא ב-1989.
________
דיסני+ עכשיו במבצע, 34.90 ₪ לחודש במשך 2 חודשים.
*המבצע מסתיים ב-24/11/26. למנויים חדשים או חוזרים העומדים בתנאי הזכאות. מגיל 18+. לאחר 2 חודשים התשלום החודשי יהיה בסך 49.90 ש"ח. לזכאות ותנאי המבצע לחצו כאן