שקט שיהיה פה: הלילה של תל אביב לא חוזר לעצמו. אין סיבה שיחזור

הלילה של תל אביב כבר ראה הכל. מלחמות, מגפות, משברים כלכליים ואפילו הפיכה משטרית אחת – לא הצליחו להרוג אותו. מאז הניינטיז צצה אמנם כל כמה שנים כתבה תקופתית המבשרת על מותו, אבל בכל פעם מחדש מתברר שזאת יותר בעיה פרסונלית של הכותב מאשר משהו שקשור למציאות. אז שיהיה ברור מראש: אני לא אומר שחיי הלילה של תל אביב מתו בשבעה באוקטובר. אני רק אומר שאין להם סיבה לחיות.

חשוב להבין: הלילה של תל אביב פרח ולבלב בחשיכה במשך עשורים, ללא כל תמיכה ממסדית, והפך לסמל בינלאומי של העיר בזכות שמחת החיים ותאוות החיים של תושביה. מועדונים באו והלכו, אושיות זהרו והתפיידו, די.ג'ייאים עלו וירדו, סמים ריגשו ושיעממו – אבל המאניה של תל אביב החוגגת תמיד הייתה שם, חופשיה ומשוחררת, מתפרצת באנרגיה בלתי מרוסנת וסוחפת אחריה המונים אל תוך לילות לבנים שמסתיימים בצהריים. זה היה המנוע של חיי הלילה. הוא כבה בשבעה באוקטובר.

אי אפשר לרקוד יותר בלי לחשוב על הטבח בפסטיבל נובה. אי אפשר לחגוג כשהממשלה מפקירה את החטופים למותם ומוציאה להורג את האתוס הישראלי. אי אפשר להתקרחן כשאנחנו מרעיבים את עזה ומבצעים פשעי מלחמה שיכתימו את המדינה ואת אזרחיה דורות שלמים קדימה. שמחת החיים של תל אביב, שמקדשת את החיים ומרוממת אותם, פינתה מקום לאובססיית החזרה לשגרה. מוכרחים לחזור לשגרה. חייבים לחזור לשגרה. אבל כמעט שנתיים עברו מהיום הארור ההוא וזאת עדיין לא נראית כמו שום שגרה שנרצה לחיות בה. זאת שגרת מוות.

>> כל הלילה מסיבה? 31 דברים שכדאי לעשות בלילה לבן 2025
>> לא עצמנו עין: 23 הסרטים הכי טובים שמתרחשים אל תוך הלילה

כשעיריית תל אביב-יפו הכריזה על שובם אירועי הלילה הלבן – חגיגת התרבות העירונית שבוטלה בשנה שעברה בגלל מלחמת שבעה באוקטובר ונדחתה השנה בעקבות המבצע באיראן – ספגו הפוסטים שלה ברשתות החברתיות לא מעט אש מימין ומשמאל שתהו מה יש לחגוג רגע אחרי שהשבתנו את המדינה כדי לעצור הכל ולהחזיר את החטופים, רגע אחרי שצעקנו ואפילו חולדאי אמר שאסור לחזור לשגרה. ואם כבר חוגגים, למה כן לילה לבן ולא מצעד הגאווה, שהוא אירוע בעל חשיבות חברתית ופוליטית גדולה בהרבה?

הלילה הלבן של תל אביב הוא כבר מזמן לא הקרחנה שכולם זוכרים מהעשור הקודם, והוא מתאפיין בריבוי אירועים קטנים ונקודתיים שמיועדים לקהל נישתי ובהיעדר אירועי ראווה המוניים שמיועדים לסחוף תיירים מכל רחבי גוש דן. ועדיין יש צרימה. וזו אותה צרימה שמתלווה לכל פעולה שיסודה הנאה בעת הזאת. אתם שומעים את הצרימה הזאת כשאתם אוכלים במסעדה טובה, כשאתם הולכים להופעה מרימה, כשאתם רוקדים במסיבה כדי לפרוק קצת, כשאתם טסים להתאוורר בחו"ל. איך אפשר לחגוג כשהכל מסביב נחרב בהילוך איטי כמו בסיוט שאי אפשר להתעורר ממנו? מתרגלים לצרימה. חיים איתה. אבל איזה מין חיים.

אם תבדקו את מדריך האירועים שלנו ללילה הלבן שיתרחש בחמישי הקרוב (28.8), תוכלו לראות שזאת חגיגת תרבות צנועה יחסית, מינימליסטית בהשוואה לעידן טרום המלחמה, כיפית אבל לא בהגזמה. ובעיקר – עבודת אוצרות ופרוגרמינג מפוארת שמציגה הרבה מהטוב שיוצרים כאן. יש בעצם מה לחגוג ולהיות גאים בו. אבל מה יש לחגוג? תל אביב שהייתה מחוברת בוורידים לעולם, מיהרה לייבא טרנדים תרבותיים ואף תרמה כמה משלה ונחשבה לאחת הערים הטובות והכיפיות בעולם – נותקה ממנו בבת אחת והבידוד הבינלאומי שלה הולך ומחריף. את הלילה הלבן הביאו לכאן מפאריז בעשור הראשון של האלף החדש, אבל איפה פאריז עכשיו ואיפה מושבת המצורעים שלנו.

בקיץ שעבר פרסמנו רשימה תחת הכותרת "7 דברים שיכולים להרים את חיי הלילה של תל אביב". שום דבר מכל זה לא ממש קרה. ולא היה יכול לקרות. את הרשימה פרסמנו לפני שמלחמת שבעה באוקטובר הפכה ממתקפת תגובה מוצדקת להשתוללות משיחית פסיכוטית בדרך להרעבת עזה ומחיקתה מהמפה. הכל השתנה מאז. כדי לחגוג את הלילה הלבן, את מצעד הגאווה, את חיי הלילה, את החיים בתל אביב עצמם – חייבים לעצור את המלחמה עכשיו, להחזיר את החטופים עכשיו, לצאת לבחירות עכשיו, לגלגל לאחור את ההפיכה המשטרית, להקים ועדת חקירה ממלכתית על רצף המחדלים שהתחיל הרבה לפני שבעה באוקטובר ונמשך הרבה אחרי, ולשפוט את האחראים לזוועות ולחרפה שהמיטו על כולנו. אבל כן, הרבה יותר קל להתרגל לצרימה.