>> אריאל קוצר הוא אמן ויוצר הפועל במרחב שבין וידאו, סאונד ובינה מלאכותית. לאחר קריירה ארוכה כמעצב וכמנהל קריאטיב בניו יורק ותל אביב, הוא יוצר כיום עבודות ניסיוניות המתמקדות ביחסים בין אדם, מכונה ודימוי – מסרטי AI ועד מיצבי וידאו ומוזיקה. יצירותיו מוצגות בפסטיבלי אמנות וקולנוע בעולם, והוא משמש כמנהל אמנותי של תערוכות ומיזמים העוסקים בנקודת המפגש בין טכנולוגיה ותרבות. הוא גם המנהל האמנותי שלתערוכת "המבנה" המדוברת, במסגרתה השתלטו 21 אמנים על בית אגוד שברחוב אחד העם והפכו אותו לספקטקל אמנותי של חמישה ימים עד ל-28.12 (כניסה חופשית בהרשמה מראש בלבד. רוצו).

>> הקו האדום: 21 תערוכות חדשות שיסמנו לכם את גבולות הסופ"ש
>> לכל אחד יש מטענים. השאלה היא מה הוא מעביר בירושה // יוצרים כותבים
>> בין כיכר החטופים לצילום חתונות, על הרצף האוטיסטי // יוצרים כותבים

מבנה נטוש במרכז תל אביב. לשעבר סניף ראשי ומשרדים של בנק. שלוש קומות, 2200 מ"ר. צומת ראשית, מתחת למגדל שלום. קבוצת הנדל"ן מבנה, בעלת הנכס, מעוניינת לעשות שם אירוע סוף שנה – אבל שיהיה מיוחד. אז בתור כאלה שראו חללים ערומים כאלה מתמלאים באמנות (למשל בוונציה או ב-dia), וראו מה שזה עושה לעבודות האמנות ולחלל עצמו, הצענו להם, האוצרת סיון סבג זלנסקי ואני, להרים תערוכה כזאת שבה העבודות מתפרסות בשטח, כל אחת מקבלת את הכבוד שלה, כל אחת מגיבה לחלל שסביבה. הכל תחת תמה של "מבנה" והרצון שלנו לאתגר את התפיסה של המונח הזה, הרבה מעבר למסגרת המקובלת של בניה וארכיטקטורה, ודרך האמנות והאמנים לאתגר גם את הקהל להיפתח לכל מה שמבנה יכול להיות, כלומר כל דבר שמורכב מחלקיו, כולל מבנים בטבע, בחברה, במוזיקה, בשפה.

הוצאנו קול קורא, קיבלנו מלא פניות מעניינות, ומתוכן בחרנו 21 אמנים שיציגו 20 עבודות מיוחדות ומגוונות שיתפרסו על פני 3 הקומות, כל אחת מהן שונה מהשנייה, חלקן עבודות site specific שנוצרו במיוחד לתערוכה ומתכתבות עם המושג ועם המבנה עצמו.מה שעמד בבסיס התערוכה הזו הוא הניסיון לקחת חלל שלא נועד לאמנות – חלל פונקציונלי, היררכי, כמעט ביורוקרטי במהותו – ולהפוך אותו לשדה ניסוי. לא לייפות אותו, לא לכסות את הקירות בלבן, אלא לעבוד עם מה שיש: עמודים עבים, תקרות גבוהות, צנרת חשופה, פינות מתות, מדרגות, מעברים, אזורים שלא ברור אם הם חלל או רק דרך לחלל אחר.

"חדר שבת", מאיה ז"ק, מתוך התערוכה "המבנה"

המבנה עצמו לא משמש כאן רק קונטיינר, אלא משתתף פעיל. לפעמים הוא תומך בעבודה, לפעמים הוא מתנגד לה, ולפעמים הוא זה שמכתיב לה את התנאים.המונח “מבנה” נבחר בכוונה ככותרת פתוחה. לא כהגדרה, אלא כנקודת מוצא. מבנה הוא לא רק בניין. הוא יכול להיות סדר חברתי, מערכת יחסים, שפה, קומפוזיציה מוזיקלית, אלגוריתם, גוף חי, או מערכת אמונות. הוא יכול להיות יציב או זמני, גלוי או סמוי, פונקציונלי או פיוטי. כל אחד מהאמנים בתערוכה התבקש לא "להמחיש" את המושג אלא להגיב אליו דרך הפרקטיקה האישית שלו, דרך החומר שהוא עובד איתו, ודרך המפגש עם החלל הספציפי שבו העבודה מוצבת.

כך, למשל, בקומת המרתף – החלל הטעון ביותר פיזית ורגשית בבניין – העבודות מתייחסות למבנה כמשהו תת־קרקעי: זיכרון, שכבה ותשתית, מה שמחזיק מלמטה ולא תמיד נראה. בקומת הקרקע, הפתוחה לרחוב, העבודות נעות בין שפה ותקשורת, גוף ותנועה, מבנים חברתיים ומבנים של כוח, ומנהלות דיאלוג ישיר עם תנועת האנשים והעיר שבחוץ. בקומה העליונה, המרוחקת יותר מהרעש העירוני, העיסוק הופך לעדין ומופשט: מבנים נפשיים ואווריריים שלעיתים מתפרקים תוך כדי צפייה. הלאונג׳ – לא ממש גלריה ולא ממש חלל מעבר – מציע קצב אחר, עם עבודות שעל התפר בין עיצוב, אמנות וזיכרון תרבותי, כולל מחווה לדן ריזינגר ז״ל, מגדולי המעצבים שפעלו כאן, שעבודתו תלויה על תקרת החלל.

רונן שהרבני, מתוך התערוכה "המבנה"

גם מחוץ לבניין, הקרנת הווידאו של יואב שומאכר פותחת את התערוכה אל המרחב הציבורי ומטשטשת את הגבול בין פנים לחוץ. לצד אמנים בעלי שם כמו רונן שהרבני, מאיה ז"ק ורן סלוין, התערוכה נותנת במה גם לאמנים פחות מוכרים, חלקם מציגים בפעם הראשונה.

חשוב לומר: זו לא תערוכה “אחידה” במובן הסגנוני. אין כאן אסתטיקה אחת ואין ניסיון ליישר קו. להפך. הריבוי, החיכוך והפערים בין העבודות הם חלק מהעניין. כמו בכל מבנה מורכב, גם כאן החיבורים לא תמיד חלקים, והמעברים בין הקומות והחללים מייצרים חוויות שונות, לעיתים נינוחות, לעיתים צפופות, לעיתים מבלבלות. הקהל מוזמן לשוטט, ללכת לאיבוד קצת, לחזור אחורה, לעצור במקום שלא התכוון לעצור בו.

התערוכה תתקיים במשך מספר ימים בלבד, בשעות הערב והלילה, ותהיה פתוחה לקהל הרחב בהרשמה מראש. אין כאן ניסיון לייצר “אירוע תרבותי” במובן הרגיל, אלא הזדמנות להיכנס לרגע למבנה שנמצא בין עבר לעתיד, ולחשוב – דרך אמנות – על מה מחזיק אותנו, מה מארגן אותנו ואיפה המבנים שאנחנו חיים בתוכם מתחילים להיסדק.ובמובן הזה, אולי המבנה הכי מעניין בתערוכה הוא זה שנוצר בזמן הביקור עצמו: המפגש בין העבודות, החלל, והאנשים שמסתובבים ביניהם. מבנה זמני, שנבנה ומתפרק כל הזמן.

אריאל קוצר (צילום באדיבות האמן)

בימים האלה, בזמן הזה, אני חושב שלאמנות, ולתרבות בכלל, יש תפקיד מהותי ואפילו קריטי לחברה הישראלית. יש משפט שאני כל הזמן חוזר אליו בזמן האחרון: "במקום לקלל את החשיכה, הדליקו נר". חשוב לי להביע תודה עמוקה לקבוצת מבנה וליעל פרי, סמנכ״לית השיווק שהעזה והובילה את היוזמה, בליווי חברת ההפקה oproductions בניהול אסנת אהרון, על הפתיחות וההבנה של הצרכים של הקהילה הסובבת את המקום שבו ניצב המבנה ועל הבחירה לאפשר למהלך הזה לקרות. אני מקווה שחברות מסחריות נוספות יכירו בערך ובאחריות הגלומים ביוזמות מסוג זה, ויבחרו לאפשר עוד מרחבים ורגעים בהם יצירה וקהל, חיבור ומשמעות נפגשים.
>>המבנה, אחוזת בית 6 תל אביב, עד ל-28.12.כניסה בהרשמה מראש בלבד

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• תערוכות
• אמנות ישראלית
• פופ אפ
• טור אישי