מבקר המסעדות והקולנוען דן ססלר בסרט חדש על אוכל

בחלק הפנימי באמתו של דן ססלר מקועקע בכתב רש"י הביטוי "אל תירא". ססלר, איש האוכל, מבקר המסעדות והקולנוען (שבדיוק סיים לספר לי על פירה אפור מזעזע שאכל באחת ממסעדות העילית של העיר), יודע שמושאי הביקורת שלו ישמחו לעשות ממנו קציצות. בסרטו החדש הוא מגיש להם את עצמו עירום לגמרי, במונולוגים אישיים, אינטימיים וחושפניים. ככותב מונולוגים ססלר לא עוצר בווגינה ולא עושה לעצמו הנחות. זקפה בעקירת שן, חולשה לסקס אפיל של אימא וקרבה משפחתית לצמרת הוורמכט הן רק חלק מהמורסות שהוא מפוצץ בתסריט מעל שולחן האוכל במסעדה.

את הסרט "אני אוהב אותך – הסרט" שלא מסגיר את נושאו בשמו, ססלר כתב, ביים והפיק. הסרט מורכב מאוסף מונולוגים שצולמו בעיקר במסעדות במהלך הארוחה. הדמויות משוחחות בטלפון הסלולרי, מביעות את תאוותן לאוכל וחושפות כמיהה לאינטימיות.

אין פה עלילה שססלר יכול להתחבא מאחוריה, רק גוורדיה פנומנלית של שחקנים מדהימים שהספיץ' שהם נותנים היה יכול להעביר אותם כל אודישן בסרט אירופי. שרה אדלר, דאנה איבגי, עינת ויצמן, יעל אבקסיס, נועה קולר, נטלי עטיה, שרון אלכסנדר, אורי הוכמן, משה איבגי, שמעון מימרן, איל שכטר ואלירן כספי – כולם נתרמו לעבוד בהתנדבות. בהופעות אורח מופיעים ססלר עצמו, מני פאר, ויש אפילו תפקיד משנה לשחקנית שרון ליפקינד מהטור "כת הסייטן" ב־Time Out (בהיותה שחקנית טוטאלית, ליפקינד, הטבעונית הענוגה והאהובה שלנו, מפרקת בסרט עצמות בקר כמו צורר בטבח עם).

לטענתו של ססלר, מי שעוד היה אמור לשחק בסרט הוא אחד טום קונטי שכבר הסכים להגיע, אולם ססלר קיבל תקציב מוגבל מאוד מהקרן, והוא הבין שכדי שיוכל לשבץ את קונטי הוא ייאלץ לצלם בסגנון גרילה ולהלין אותו בתל אביב למשך כמה שבועות – הוצאה כלכלית בלתי אפשרית שאילצה את ססלר לוותר על התענוג.

באופן חריג יחסית, הריאיון הזה מקדים את יציאת הסרט. הסיבה המרכזית היא שססלר מעלה את היצירה שלו להדסטארט לגיוס הסכום הדרוש לו להשלמת הפרויקט. ססלר, המוכר יותר כמבקר אוכל מאשר כקולנוען, למד קולנוע בלונדון וסיים את הלימודים עוד ב־1978. אחר כך הוא עבד בערוץ 1 כבמאי כתבות ב"יומן השבוע". בהמשך עשה סרטי תדמית בשביל להתפרנס, ואז השתלב בחברת תבל, מה שהיה ערוץ שלוש בכבלים – שם הייתה לו פינת ביקורת מסעדות עם אורח. 14 שנים כל שבוע אורח אחר, 900 פינות בסך הכל. השיחות בפינה זו היו רוויות יין – תמיד היה שם בקבוק יין – ומהר מאוד הן הידרדרו לפסים אישיים.

דן ססלר. צילום: יולי גורודינסקי

איפה התחיל החיבור שלך לעולם האוכל?

"כתבתי ביקורת מסעדות בעיתונים מתחילת שנות ה־90 במקביל לפינת ביקורת בטלוויזיה. אבל אם את שואלת איך התחלתי להתעניין באוכל, אז היה רגע כזה, בדיוק כפי שתיארתי בסרט: הרגע שבו הוצגתי בפני הלקרדה בגיל 5. אימא שלי הגיעה מהונגריה לארץ ב־1944 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, וחלק ניכר מהמשפחה נשאר שם. היא הייתה מכווצת את השפתיים, מקרבת אל פי את האוכל ומנסה לפתות אותי לאכול שלא סתם אשחק עם הפירה. זה לא נגמר בהקאה כמו בסרט: במונולוג שנושא אורי הוכמן נאמר שאמו לא הייתה מרפה עד שהיה אוכל את הנשיקה של הלחם (כולל הבול המודבק בקצהו) ורץ להקיא, ואמו הייתה גאה כי חשבה שהקיא מצער על בת משפחה שנספתה בשואה".

אז כרגיל, בהכל אשמה אימא?

"אימא שלי בישלה מדהים. לא מזמן ירדתי איתה לאכול בקניון מתחת לבית האבות והיא התפלאה לגלות המוני ילדים אוכלים פאסט פוד בקניון. אנחנו חיפאים במקור, והיא ציינה מיד, בתמימות, שבחיפה זה לא היה קורה כי שם כולם מבשלים בבית. היא באמת העניקה לי את אהבתה דרך האוכל, ובכל יום שישי היו מחכות לנו ארבע עוגות: פרג, אגוזים, תפוחים וריגו יאנצ'י – עוגת שכבות של מוס שוקולד על שם הכנר הצועני".

מתוך "אני אוהב אותך – הסרט"

בשלב הזה של השיחה מצליח להתקרב אלינו גיל אטלן, האיש שאחראי על הסטיילינג "לכל מפעלות אהרוני", כהגדרתו. בפועל זה אומר שהוא מעצב את המנות למדור של אהרוני ב"ידיעות אחרונות" וגם לספרי הבישול שלו, ובין לבין גם עורך תחקירים לתוכנית המסע והאוכל "דרך האוכל".

"לקראת יום ההולדת ה־50 שלי החלטתי לצמצם את עבודת הסטיילינג ולהמשיך רק עם המדור", מתוודה אטלן. "לא התכוונתי להיכנס להרפתקה של סרט קולנוע".

אטלן, אז איך בדיוק עושים את זה מול מצלמת וידיאו?

"כשקיבלתי את הטלפון מדני והוא סיפר לי שהוא עושה סרט בתקציב נמוך וצריך טיפול בסצנות האוכל, החלטתי להירתם למשימה. פירקתי את התסריט לרשימת מנות, ואז החלטנו לבשל אוכל אמיתי לגמרי אבל במגבלות התקציב. במנת האויסטרים החלפנו את הקוויאר בטוביקו ואת מנת הלובסטר מברטאן החליף בפועל סלמון צרוב, אבל עדיין הקפדנו על מנות אמיתיות. אלה מנות שאפשר לאכול, שעולה הניחוח הזה שגורם לאנשים לנבור בהן ולזלול, מנות שהופכות למנוף להעברת הדיאלוג.

בכל יום צילום עשיתי את הקניות בשוק. אחר כך הגעתי לאתר הצילום – מסעדת הטרקלין או מקום של בשר בנווה צדק – ואז עשינו מיזנסצנה ופתחנו סרוויס. היה צריך לסנכרן בין הוצאת המנות לצילום הסצנה. אני עוסק בצילומי אוכל וגם עבדתי במסעדות, כך שזאת לא הייתה עבורי בעיה. כדי ליצור אווירה מהימנה של סרוויס, הצוות המבשל ואני הצטלמנו כניצבים במטבח. נוסף על כך, כדי לחסוך בהוצאות, האוכל הזה שבישלנו באהבה היה גם תחליף לקייטרינג לאנשי הצוות ולשחקנים".

גיל אטלן. צילום: יולי גורודינסקי

ססלר: "הייתה הירתמות של כולם. כשהצילומים במסעדת הטרקלין התעכבו ביקשתי מיוסי בן אודיס שישקה את מני פאר בגראפה כדי שלא ישים לב שהוא ממתין שעות לצילום. הגרה עשתה את התלבושות, העניקה אותן לשחקניות בתום הצילומים. השחקנים עשו עבודה נפלאה – בהתנדבות".

ואתה גמלת להם בזה שהרגת את כולם כבר בסצנה הראשונה והכנסת אותם כגופות למכון הפתולוגי?

"רציתי שיהיה בזה אפקט של ממנטו מורי".

רצחת אותם בעיקר כדי שיהיה ברור שאתה זה שמפיח בהם חיים, לא? וזה אתה ולא עינת ויצמן, שחוותה אורגזמה במהלך ארוחה ונשארו כתמים על הכיסא.

"אני לא אכחיש. היה מדהים לעבוד על הסרט, כולל הצורך לגדוע את הקרב האינטלקטואלי האמיתי שהתפתח בין מבקרי היין. עכשיו אני מחכה שהסרט ייצא. אני שטוף זיעה קרה וחשש מהביקורת, ואני מחליף חולצה שלוש פעמים ביום".

להדסטארט של "אני אוהב אותך – הסרט"