מה מדכא יותר מ-2021? סרט הסיכום של נטפליקס על 2021

היו ימים בהם השם צ'ארלי ברוקר עורר פאניקה בקרב יוצרי ומפיקי טלוויזיה כאחד. מבקר הטלוויזיה המושחז של הגרדיאן, האיש שאף אחד לא רוצה לעמוד בצד הלא נכון של מקלדתו, קול נוקב שדאג לתקוע סכין, לא סיכה, בבלון המנופח של הבידור להמונים. כאשר חצה את הקוים והפך ליוצר ומגיש, הוא נשאר אותו מבקר חד לשון עם סדרת ה-"Screenwipe" שאהבה לפרק כל מה שקורה על המסך הקטן, לחשוף את התרגילים הקטנים והשקרים הגדולים של התעשייה, טרום מהפיכת הסטרימינג. 

ואז הגיעה "מראה שחורה", שהפכה אותו ממבקר טלוויזיה למבקר העידן המודרני, האיש שמצליח לשים את האצבע על החרדות הטכנולוגיות של כולם ולהרחיב את היקף הפאניקה ששמו נהג לעורר לקהל רחב בהרבה. עשור עבר מאז שברוקר הפתיע את העולם עם ראש ממשלה שמזיין חזיר. העולם כבר לא אותו עולם, הדיסטופיות העתידניות שלנו מבוססות יותר על מגפות ומשבר האקלים, ואחרי טראמפ שום חזיר כבר לא יצליח לזעזע. וצ'ארלי ברוקר? גם הוא כבר לא כשהיה.

אני מניח שאם צ'ארלי ברוקר של ימי הגרדיאן היה צריך לכתוב ביקורת על "מוות ל-2021", המוקומנטרי הקומי של נטפליקס שמסכם את השנה האחרונה, הוא כנראה היה אכזרי ממני בביקורת הזו. אבל ברוקר, שהשלים את המהפך למה שהוא שנא, חתום על היצירה הזו, או לכל הפחות על מה שהוליד אותה. תהיו איתי לרגע: "מוות ל-2021" היא המשך של "מוות ל-2020" משנה שעברה (דההה), שהיא בעצמה סוג של גרסה אמריקאית מרודדת לסדרת ה-"wipe" שהיתה סאטירה על אירועי החדשות של השנה, והמשך ל-"Screenwipe".

"מוות ל-2021" (צילום: יחסי ציבור)

אם כך, "מוות ל-2021" היא האחרונה בשושולת תוכניות הסיכום של ברוקר, וגם העצובה בהן. לא בגלל ש-2021 היתה שנה כזו נוראית (והיא הייתה), אלא בעיקר כי היא מציגה את רידוד הסאטירה המודרנית ואת האופן שבו נטפליקס אוכלת כל חלק טוב בעולמות הטלוויזיה והופכת אותו לעוד נתון בעיסת מוצרי האלגוריתם שלהם. הגרסה המהולה הזו של הביקורת הנשכנית של ברוקר – שלהגנתו, השנה היה פחות מעורב בכתיבה, אלא חתום בעיקר כמפיק – מדכאת אפילו יותר מ-2021 עצמה.

"מוות ל-2021" (צילום: יחסי ציבור)

הסרט עצמו, בדומה לקודמו, מורכב מאסופה של פאנצ'ים על אירועי החדשות מהשנה האחרונה בליווי מספר דמויות פקטיביות שמגיבות על אירועי השנה. כך תוכלו לראות את יו גרנט מגלם בריטי שמרן ונפוח, את לוסי לו בתפקיד עיתונאית חוקרת, סטיב מ"דברים מוזרים" כאינפלואנסר בלתי נסבל ועוד מגוון שחקנים קומים פחות או יותר שעושים קצת אובראקטינג (אם כי יו גרנט ממש חמוד בתפקיד). וזהו. מלא צילומי ארכיון, כתיבה שמעמידה פני שנונה ופאנצ'ים שנחרשו בכל לייט נייט לאורך שעה של מופע נוסטלגי מוזר לדברים שקרו לפני פחות משנה. 

"מוות ל-2021" (צילום: יחסי ציבור)

הרגעים הקומים הבודדים שעוד עובדים, כמו דמות מבקרת התרבות העוקצנית של סטוקרד צ'אנינג (שמוכרת כגברת הראשונה אביגייל ברטלט מ"הבית הלבן", ולנצח ריזו מ"גריז") או דמות האמא האמריקאית הממוצעת בגילומה של כריסטין מיליאוטי המצוינת (לנצח האמא מ"איך פגשתי את אמא"), לא מצליחים להחזיק על גבן את הספיישל. אם כבר, הן רק חושפות עד כמה הנוסחה שברוקר פיתח במטרה לפרק את הטלוויזיה לגורמים הפכה לחלק מהבעיה. עוד בדיחות על טראמפ, עוד בדיחות על קורונה, כמה בדיחות על להיטי נטפליקס כי חייבים בחוזה, והוצאנו עוד ספיישל.

אני מניח שאם לא היתה עומדת מאחורי ברוקר ההשוואה של יצירה טלוויזיונית משמעותית יותר, "מוות ל-2021" הייתה נשארת עוד תוכן סתמי שנטפליקס מוציאה כדי למלא חור. אבל בהתחשב באב הקדמון שלו, מדובר במוצר לא פחות ממדכא, שמזכיר שגם החריפים שבמבקרים יבלעו על ידי המכונה שעליה ירו חצים. אני בטוח שברוקר מעולם לא רצה למחזר בדיחות על מדען שנמאס לו מהמוזיקה הדרמטית שמלווה את ההסברים שלו (בשנה שעברה היו אלו הגרפים שליוו את ההסברים שעצבנו אותו), אבל בנוף המסחרי הנוכחי של עידן הסטרימינג, ואל מול מהירות התגובה של האינטרנט, זה המקסימום שאחד מיוצרי הסאטירה החדים ביותר מצליח לייצר. כבר לא מעורר פאניקה, ובטח שלא צחוק. אולי קצת שברון לב.

>> "Death to 2021", נטפליקס, בימוי: ג'ק קלאף וג'וש רובן; עם: יו גרנט, לוסי ליו, טרייס אולמן, לורנס פישבורן, ג'ו קירי ועוד