אמנות ככוח חיים מרפא, מיסטי, לעולם השבור הזה שלנו

כשאדם מפסיק לאחל לזוגתו "לבריאות" אחרי עוד סדרת התעטשויות אינסופית – זהו סימן כנראה לסוף המערכה על היחסים. הסיבה הרשמית היתה שכבר לא אהבתי אותך, אבל האמת היתה שלא אהבתי יותר את עצמי ולמרות שאת זו שהתעטשה – הרגשתי דווקא שאני הוא החולה.

"מסת מנוחה", שם התערוכה שמוצגת בימים אלה בקרן אדמונד רוטשילד, נלקח מתוך תורת היחסות הפרטית של איינשטיין אבל גם השליכה מיד על תורת היחסים שלי, זו שפחות תפסה בכלל הציבור. שיעור בסיסי בפיזיקה: האנרגיה של גוף במנוחה שווה לזו של הצופה בה (במהירות זהה). אתן דוגמה: בווידאו שאני מציג בתערוכה ישנם שני מאווררי רגל צמודים, אינטימיים וקבועים ברצפה ורק ה"ראשים" שלהם נעים במהירות קבועה ואני הצופה בהם עומד גם כן על רגל אחת ומסובב את הראש בהתאמה – נמצא במסת מנוחה.

הנושא עבורי, זה כבר ברור, הוא יחסים והתערוכה כולה – בגלל הנסיבות המיוחדות של התקופה – התנהלה ביחסים קבוצתיים וירטואליים ובו זמנית שבורים ומנותקים בין המשתתפים (אני לא פגשתי כמעט אף אחד מהם לפני). החיבורים נתפרו ונפרמו, חושלו והתהדקו בדמיון של טלי בן נון האוצרת עד שירדו אל קרקע המציאות ונשברו בצורה יפהפייה אחד אל תוך השנייה בחלל של אדמונד.

החלל יפה ואינסופי, גם החלב שנשפך לתוך מערכת היחסים הנוראית הזו שלנו שהיה צריך כבר מזמן לזרוק לתוך תיקיה, לשים בכונן נייד חיצוני ולשכוח באיזו מגירה. וכל הזמן הזה של עשייה וספקות לצידה, ספקות מכרסמים ביחסים עם אמנות ובני אדם ובמילים ומילות שאני רוצה לומר, ואיך לשים אותם ביחסים צודקים?

העבודה היומיומית שלי בתור צלם הרעלות מזון (נישה מיוחדת בעלת אסתטיקה שונה מצילום מזון אינסטגרמי רגיל), נטמעה עמוק כבר במבט שלי על הסביבה כולה: הכל מקולקל, מריח לא טוב, מת. אני מביט על הצילומים שנבחרו להציג בתערוכה ורואה צמח שרך שמסתתר מאחורי וילון ישן בחנות בעיר, מבוהל וחרד ממה שהוא רואה בחוץ, בקצה השני של החדר צילום של שלושה פדלים של פסנתר שלא משמיע קול, מוזיקה שמדמיינת רק את האפשרות להשמיע את קולה, בסמוך אליה על הקירות תלויים אובייקטים כהים, סימנים של מין ומין שאיננו מין, גוחנים מעל לבמת עץ בהירה עליה מונחות עבודות ציור חיוורות, שבריריות ופגיעות.

בחדר אחר בחלל אני פוגש צילום שהתהפך על ראשו ודווקא בו אני מוצא יציבות לרגע, יפה ומוזרה, נקודת מבט שונה בתוך חדר שכולו אנדרלמוסיה בכל פינה והיא מחזירה אותי שוב למחשבה שמצמיתה לי את הלב (כמה פעמים משהו שבור יכול להתרסק שוב? אני לא מבין, הרי הוא כבר מרוסק!). לפגיעות בתוך הסיטואציה הזו של כולנו, של היוצרים ושל הצופים, כמו שתמיד היה ויהיה, ועכשיו אפילו קיבל עוד זווית אפוקליפטית של ממש.

התערוכה הזו מאתגרת עבורי את המחשבה על יחסים, היא דורשת ממני סבלנות ורוב קשב בתוך חלל פנימי שדווקא רוקד למוזיקה של פאניקה וחוסר בהירות, אבל אני מקשיב היטב ושומע ורואה גם המון דברים שמעניקים לי תקווה ומשמעות ובעיקר תובנה שמתחזקת עוד יותר שיצירה ואמנות איננה פריווילגיה אלא כוח חיים מרפא, לאו דווקא עבור היוצר, הוא מינורי בהקשר הזה, כוחו הוא באמצעי היצירה המיסטיים כמעט שבהם הוא יכול לאחות ולרפא את העולם השבור והמרוסק שלנו.
"מסת מנוחה" מוצגת במרכז אדמונד דה רוטשילד עד ה-1 באוקטובר. לפרטים נוספים