משימה בלתי: במקום סרט אקשן של טום קרוז קיבלנו מופע סיום בתיכון

הסרט השמיני בסדרה הקולנועית שהחלה לפני 30 שנה נחווה כמו מופע סיום בתיכון. על הבמה מוקרנים סרטונים המעלים זיכרונות משנים קודמות, בוגרים וותיקים באים לספר איך היה פעם ונושאים נאומים עם מסר לחיים, וזה נמשך ונמשך אבל אף אחד לא עוזב כי הבטיחו שבסוף הערב יהיה מופע אקרובטי. הווה אומר, "חשבון סופי" הוא סרט כבד, עמוס ומבולגן, עם מעט מדי פרצי אקשן טובים, והרבה יותר מדי פלשבקים ופלשפורוורדים מיותרים.

>> נווה מדבר: אינדינגב מגיעים לתל אביב עבור לילה מוטרף במוזיאון

כזכור, הסרט הקודם נקרא "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון", והוא הסתיים בקליף האנגר. למרות הביקורות הנלהבות הוא אכזב בקופות (יחסית לתקציב האימתני) ולכן, בניסיון לבדל את עצמו מהכישלון, הסרט הנוכחי החליף שם – ומ"חלק ב'" הפך ל"חשבון סופי". אבל זה עדיין חלק ב', מה שאומר שדקות ארוכות בתחילת הסרט (וגם בהמשכו) מוקדשות לצורך להזכיר לצופים מה קרה קודם באמצעות מונטאז'ים והסברים ארכניים. זה פוגם בזרימה ובקצב של ההפקה הבומבסטית, שעלתה עוד יותר מהסרט הקודם.

נקודת המוצא היא שהבינה המלאכותית "הישות" הצליחה לחדור למערכות ההגנה של כל המדינות שיש להם נשק אטומי, בהן ישראל שמאוזכרת בסרט שוב ושוב. אוטוטו "הישות" תחדור גם למערכת האמריקאית, ואז יבוא קץ האנושות. היחיד שיכול להחזיר את השד לבקבוק – באופן הכי מילולי שאפשר – הוא אית'ן האנט. יש לו שלושה ימים להציל את העולם וכדי לעשות זאת הוא צריך לצלול עמוק באוקיאנוס ולטוס גבוה בשמיים, וכיוצא בזה. קטעי המהר יותר גבוה יותר חזק יותר מרשימים למדי, אבל בדרך לשם הסרט מתברבר. ובאין אקשן, המופרכות של העלילה נעשית יותר בולטת.

הקטסטרופה המאיימת להתרחש אינה משאירה מקום לקומדיה, והדרמה חלולה ומבוימת לא טוב. הדיאלוגים הרבים מתחלקים לשני סוגים – אינפורמטיביים למהדרין או מסרים מעוררי השראה שכמו נוסחו על ידי בינה מלאכותית. כך, למשל, בסצנה המתרחשת בצוללת אטומית, אית'ן מקבל סדרת הנחיות מכמה אנשים במדים. כל אחד (ואחת) אומר משפט לפי התור, ואף אחד לא נכנס לדברי השני, כאילו הם עשו חזרות. מקהלות ההסברים האלה מוכרות מסדרות טלוויזיה דרג ב', וכאן הן נשמעות לא פחות מלאכותיות.

יש בסרט המון דמויות משנה, חדשות וישנות, ואף לא אחת מהן מפותחת מעבר למינימום, כך שאם הן פועלות בניגוד למצופה מהן, ההפתעה המדומה נטולת אימפקט דרמתי. אית'ן נבנה לממדים של גיבור-על במידה כזו שכבר אין כל דינמיקה בינו לבין בני האנוש שבחבורתו. אוקיי, סיימון פג עדיין נחמד. אבל הכייסת היילי אטוול, שהיתה כה חיננית בסרט הקודם, ממש מפוספסת. אנג'לה באסט מרשימה כתמיד בתפקיד הנשיאה האמריקאית, אך כל השחקנים המשובחים שמקיפים אותה בישיבת הקבינט הדחופה שכונסה לרגל קץ העולם, אינם מצליחים לייצר דרמה.

כריסטופר מק'קווארי, שהפך לבמאי הפרטי של קרוז מאז "ג'ק ריצ'ר", כתב את התסריט יחד עם אריק ג'נדרסן, ומאז הסרט הקודם השניים כאילו שכחו איך עושים את זה. בניסיון לדחוס כמה שיותר, מק'קווארי מילא את הסרט בעריכות שמצליבות בין דיאלוגים שנערכים במקומות שונים, וגם בין סצנות מכות שמתרחשות במקביל, וזה תורם לבלגן. סצנת השיא באוויר סוף סוף מספקת את מה שבאנו בשבילו, אבל קרב היריות ההמוני שמוביל אליה סובל מאיזו החלטה אידיאולוגית/מסחרית לא ברורה – אולי כדי לא להרגיז את הרוסים – שאף אחד, כולל הסטטיסטים, לא ייהרג במהלכו.

ובאשר לקרוז – אני חייבת לציין שכבר קשה לי להביט בו. חיוך מיליון הדולר המפורסם נעלם מפניו, ובגיל 62 שיערו הצבוע, פניו הנפוחות ועיניו הצרות משווים לו מראה של בובת שעווה של טום קרוז. כן, הוא עדיין רץ וקופץ באופן משכנע, אבל באמת שלא משנה לי אם זה הוא עצמו או כפיל שמבצע את הפעלולים בסצנות שבהן מספרים לי שגורל העולם כולו תלוי ביכולתו להתלות על מטוס דו-כנפי. אני לא יודעת מה הוא מתכנן הלאה, אבל הגיע הזמן לתת לשיער האפור להציץ. זה בהחלט לא הזיק לקריירה של ג'ורג' קלוני.
3 כוכבים
Mission: Impossible – The Final Reckoning בימוי: כריסטופר מק'קווארי. עם טום קרוז, היילי אטוול, סיימון פג, אנג'לה באסט. ארה"ב 2025, 170 דק'