בתי הקפה של תל אביב במשבר. למה אני בכלל לא מופתע

בית קפה בתל אביב. צילום: shutterstock
בית קפה בתל אביב. צילום: shutterstock

מה יש בהם, בבתי קפה, שגורם לי להתרחק מהם? ניסיתי לענות לעצמי על השאלה הזו - להבין מדוע אני סולד מאחד האתוסים הגדולים ביותר בחיי הפנאי של העיר מאז שהיא בערך נוסדה

תל אביב היא עיר של בתי קפה. לא, רגע: תל אביב היא בכלל בית קפה אחד גדול המפורק לתתי בתי קפה שנמצאים בכל פינה, ליד כל בניין או גינת משחקים. הם נשפכים לרחובות ראשיים, לסמטאות, מתפשטים במרכזים שוקקים, לעתים נפתחים אחד ליד השני. הם בתרבות שלנו, בסרטים, בשירה, עוד מימיה הראשונים של העיר: אנשי הרוח, חצקל ואלתרמן בכסית, רוול וקליפורניה של אייבי נתן ואם אמשיך לזרוק שמות לעולם לא אסיים.

קפה קליפורניה של אייבי נתן. צילום: יעל רוזן
קפה קליפורניה של אייבי נתן. צילום: יעל רוזן

בתי קפה זה היכן שהכל קורה כאן. הפרלמנטים, הפגישות המתארכות וכמובן, ככל שהתקדמנו טכנולוגית עם השנים – ג'יהאד הלפטופים שתופס לו כל עמדה חצי פנויה. ניתן לזהות את חבריו דרך הישיבה היציבה, המבט המזוגג וכמובן – הניסיון למכור לעולם החיצון שהם באמת עסוקים כרגע. שחובה, פשוט חובה עליהם לתקתק משהו במקלדת בדיוק כשעברת לידם. האם להאמין להם? לרוב אני בוחר שלא.

>> עוד בטיים אאוט סופ"ש: הטרנד הבוכרי כובש את הקולינריה המקומית
>> וגם בטיים אאוט סופ"ש: בחזרה לאוצר, הבר שהמציא מחדש את ההיפסטרים

ברדיוס הקרוב לביתי במרכז העיר נמצאים שלושה בתי קפה יחסית פופולריים. הם לא בליגת העל אבל בהחלט דרג ביניים ומעלה. מבוקר ועד ערב הם מלאים בקבוצות חברים ובזוגות, בלקוחות קבועים ובמשפחות צעירות, אבל אני חושב שיצא לי לשבת אולי באחד מהם פעם אחת, לזמן קצר, לפגישת עבודה.

נחמה וחצי (צילום: יובל פלד)
נחמה וחצי (צילום: יובל פלד)

מה יש בהם, בבתי הקפה שגורם לי להתרחק מהם? ניסיתי לענות לעצמי על השאלה הזו; להבין מה לא בסדר בי, כשאני סולד ממשהו שכל כך מושרש בעיר שאני כל כך אוהב. הלכתי אחורה ונזכרתי בתקופה מסוימת לפני כמה שנים שבה ניסיתי להימנות לזמן מה על צבא נאמני בתי הקפה העירוניים. התפקיד אז אפשר לי לעבוד ממקומות שונים, העבודה מהבית לפעמים ביאסה וגם מצאתי פה ושם שותפים לעניין. ניסיתי ללכת גם בלעדיהם – רציתי להרגיש כמו תל אביבי שעובד מבתי קפה. טקס החניכה מחייב ישיבה עם לפטופ בגפך. משהו שמבדיל בין נער לגבר.

אבל לא משנה כמה ניסיתי להשתלב בסביבה, לא מצאתי את עצמי נהנה באמת או מרוצה מהמצב או מצליח בכלל לעבוד. לא מצאתי בית קפה אחד שבו היה לי נוח לשבת. כיסאות לא נוחים, שולחנות לא מתאימים ולעתים חורקים, רעש מוגזם וחלל שמלא בגירויים אנושיים שמקשים על הריכוז ולך תרדוף אחר מלצר כשאתה רוצה לקבל חשבון. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל לא מצאתי שום דבר חיובי בחוויה הזו, ויותר מזה – התקשיתי להבין מה אחרים מוצאים בה.

קפליקס שלמה המלך (צילום: רוני כספי)
קפליקס שלמה המלך (צילום: רוני כספי)

האמת היא שגם מעבר לנסיונות העבודה עם לפטופ – בתי קפה היו ונותרו אחת האופציות האחרונות עבורי לבילוי עירוני. מסעדות וברים וגם סתם מפגשים בדירה, בפארק או בחוף הים נראים לי הרבה יותר אטרקטיביים מישיבה צפופה במקום שמציע משקה מסוג קפה ואוכל מסוג בינוני. למה להתפשר קולינרית בצורה כה גסה ובמחיר כה מופרך כשאפשר ליהנות מכל מה שיש לעיר הזו להציע? גם אם בתי הקפה יחסית מלאים, נראה שהמצב הנוכחי בכלל לא מיטיב אתם בימי פוסט-קורונה. רבים נסגרו, אחרים פשוט לא מסוגלים לחיות על היפסטר שלומד למבחן על אמריקנו אחד. נסו לזרוק לי שם של בית קפה – ואפנה אתכם למקום הכי קרוב שאפשר לאכול בו ממש טוב. סביר להניח שגם שם המחירים יהיו מופרכים אבל לפחות יהיה טעים.

האם אני לבד בעניין הזה? האם יש עוד אנשים שכופרים באתוס בתי הקפה של העיר? אין לי מושג. לא מצאתי הרבה אנשים שהסכימו אתי עד כה, ובטוח שאני בדעת מיעוט. אם יש כאלה – הטור הזה הוא גם עבורכם, קולות מושתקים שכמותכם. ואולי פשוט עדיין לא מצאתי את המקום הנכון עם החברה הנכונה והשולחן הנוח? האם ממתין לו עבורי מעבר לקשת בית הקפה האולטימטיבי שימיר את דתי? אני אוהב אדם וקפה (בחיי) ולא שולל את זה על הסף. אבל משהו שלא קרה עד עכשיו, לכו תדעו מתי כבר יתרחש.