בחזרה לאוצר: איפה הימים שעשינו טוורקינג עם המורה ליוגה על ספה?
כיכר העיר של ערבי חמישי, צ'ייסרים של ערק עם בריטני וביונסה ברקע - המסיבות באוצר היו המקום שבו האליטות המתנשאות של העיר יכלו להוריד את האף ולנופף: "תראו! גם אנחנו שומעים טראש בפומבי!". לכבוד מסיבת המחווה ל"אוצר" שתתקיים בשישי בפסטיבל ה"שול", חזרנו להתרפק על המקום שהזיז לנו את הישבן בלי הרבה בושה
ערב יום העצמאות 2017. אנחנו שלוש ילדות בנות 18, שכבר יודעות שהעיר שלנו אייג'יסטית לכאן ולכאן, ושיהיה לנו קשה לאתר לוקיישן לחגיגות ששווה משהו ולא מוצף בוודקה רד-בול ומפיות שנופלות מהתקרה. חברה זרקה כמה ימים לפני כן שיש בר בסמטת סיני שרוקדים בו. 'הייתי פעם אחת והיה כיף, יש מייקל ג'קסון וכאלה' – אז הלכנו. בעשר בלילה הרחבה עוד הייתה ריקה, חוץ מכמה חבר'ה בני גילנו וקצת יותר אלטרנטיביים מאתנו שפיזזו אוחזי ידיים במעגל לצלילי מוזיקת מעליות.
רגע לפני שבאנו לוותר וללכת המוזיקה התחלפה. את הצלילים האלקטרוניים החליפו בזה אחר זו ביונסה, ריהאנה, הפרויקט של רביבו, אמינם ושון פול. עד 23:00 כבר אי אפשר היה להכניס למקום סיכה – בני 17 שנראו בני 30, בני 30 שרקדו כמו בני 17. יצאנו משם ב-2:30 בלילה מותשות ומבולבלות – עם חיוך מאוזן לאוזן. לא עזבנו מאז ועד שגירשו אותנו, בערב העצוב והנפלא של חיינו – מסיבת הסגירה של ה"אוצר" בספטמבר 2018.
לרקוד עם סירנות בעיניים
זכיתי, בגיל צעיר מדי, להיות מאחרוני הכוך הצבעוני-אפל הזה בואך בית הכנסת הגדול. ה"אוצר", שהיה פתוח רק שלוש שנים, קם כמעין אלטרנטיבה לבר "הר סיני" ז"ל הסמוך, על חורבותיו של בנק "אוצר החייל" הישן, מכאן שמו. הפרצוף הראשון שפוקדי המקום הזה ודאי יזכרו הוא גם זה שפגש אותם ראשון בכל ערב – דין בלר, אחד משלושת הבעלים והמייסד. עם כובע המצחייה הישר והזקן שלא משאיר מקום לטעות – מדובר בבעל הבית (גם אם לפעמים היה מאחורי העמדה או הבר).
"כשפתחנו רציתי להנגיש משהו מאוד פשוט", הוא מספר, "הכול היה אז מאוד בנוי ומלוקק. לפני שהציעו מוצר בחיי הלילה – הוא כבר היה מוגמר על הדף, אנשים באו עם ציפיות ותכננו מה יהיה עוד לפני שנכנסנו. רציתי לעשות מקום שיהיה נישתי ובמקביל פתוח לכולם, קונספט כיתתי ולא מחייב".
בול. ה"אוצר" הפך למוסד תוך פרק זמן מטאורי שלא ראו בעיר עד אז או מאז. "הקהל היה מאוד אורגני והכל היה מהלב. שום דבר לא היה לגמרי מהשרוול אבל היה שם משהו מאוד שלי, יחידני. האירוח היה משפחתי, לא היה באמת מודל עסקי, לא היה אוכל, כל מה שיכולנו להציע הייתה המשפחה הקטנה שנוצרה שם. זה פשוט עבד".
תראה, אני אומרת לו, בגדול אתה החלום ושברו עבורי. נתת לי את חיי הלילה שלי במתנה ולקחת אותם ממני מהר מדי. הוא צוחק בתגובה. "קודם כל אני מתנצל. אבל בסוף, הנסיקה גם גרמה להגעה מאוד מהירה לסוג של תקרה, וכשהגענו לתקרה הזו גם נעלמנו. כמו סיפור אהבה מהמם שיש לך עם מישהו, שמתחיל מאוד מהר, הכול מאוד טוב, ובאותה מהירות הוא גם נגמר. התבגרנו, וכל אחד הלך לדרך משלו. היום, כשאני מסתכל על זה בצורה יותר בוגרת מהצד, זו הייתה נקודה מאוד מתוקה בחיים שלי שאני מבסוט עליה".
עם נטע ברזילי ודסק הארץ ליד העמדה
"זה היה כמו ללבוש את הבגד המבטיח שלך", משחזרת הפרטנרית האהובה והקבועה שלי לליין 'חמישי באוצר', "את יודעת שתמיד תהיי יפה בזה וזה תמיד יעבוד". ימי חמישי באוצר היו ההבטחה הממומשת היחידה בעיר עבורנו באותה תקופה. חיילים מפורקים שזכו בהולי גרייל של חיי הלילה – לדעת איפה תעביר את חמישי בערב ולדעת שבכל שבוע מחדש, הוא יהיה אגדי. הייתי לוקחת אפטרים כדי לבוא להרים עם צח זמרוני (1984) וקמה בשישי בבוקר לסגור שבת שבעה ומאושרת. הזן הכי פחות מאיים של גברים בני 35 התחילו איתך, לא לפני שדפקת טוורקינג עם המורה שלך ליוגה על אחת הספות.
שבוע ומשהו לפני האירוויזיון (או אולי אחרי, מי באמת זוכר ערבים כאלה כשהם מסתיימים) התחילה מהומה מטורפת סביב העמדה של מיטל שבח. כשטיפסנו מעל גלי הפרצופים המוכרים של חמישי מצאנו את נטע ברזילי והפמליה שלה מרימים בטירוף על העמדה, כשמסביבה חצי מדסק החדשות של 'הארץ' ולפחות שלוש ברמניות של האלפא. אלו שביום חול יגידו שהם שומעים רק רופוס ויינרייט ואליוט סמית' – הם היו בדיוק מי שבאו להתלכלך כאן.
מיטל שבח, השדרנית, העיתונאית, והדיג'יית שזכתה לנגן בחמישי קבוע פעם בחודש, יודעת להסביר בדיוק איך דבר כזה התאפשר. "בהתחלה זה היה מקום נטו היפסטרי, עד שמישהו הרשה לעצמו לשים קצת טראש ואנשים אשכרה רקדו. לא היו גבולות מוזיקליים כי אף אחד לא התיימר כבר –המילניאלז של תל אביב הם לא דור הפוך על הפוך. אנחנו באמת אוהבים ספייס גירלז ועומר אדם, היינו כבר במקומות הדארק ואז הגיע הזמן שלנו באמת לבלות".
"האוצר הציע מסיבות פופ לקליקות האליטיסטיות של העיר הזו. התקשורת, התרבות, אנשי הסטנדאפ והמוזיקאים. זו לא הייתה 'מסיבת מיינסטרים', הסלקשן היה מוקפד והכול דאג להיות מאוד קול", מסבירה שבח, "לא מצאת שם רמיקסים מפוצצים של מסיבות ענק באומן 17, הדיוק היה של איזו קלאסיקה המגניבים מאשרים. אני ניגנתי לעצמי ולחברים שלי כי אני הייתי הקהל של המקום הזה, לא היה כיף כזה".
בכל חמישי כששבח פקדה את העמדה, בדיוק באחת בלילה, היא דאגה לנגן את מחרוזת 'כוכבי מרום'. אנשים עלו על הגב אחד של השני, היא עלתה על השולחן, והסירנה המפורסמת הופעלה כדי לציין שהערב הגיע לשיאו. "אז את פורח, אז המוזיקה מטומטמת, אז מה? מתמסרים. הכי כיף פה בעולם אז למי אכפת?".
"גם הברמנים וגם ההנהלה באו כל אחד מאיזו חבורה מגניבה בעיר. חברים שלהם היו באים לשתות ולבלות שם, ואלו האנשים שאת בכל מקרה רוצה במקום שלך כבליינים – לא רק מאחורי הבר או העמדה", שבח עונה כשאני שואלת אותה מה היה סוד הקסם, "ואז הם גם חמודים וכיפים, ומציעים לך שירות לא מתנשא כמו ב-99 אחוז מהעיר. אני זוכרת שערב אחד ניגש אליי איזה דוש כשניגנתי ואמר 'מה זה החרא הזה? שימי טכנו'. אמרתי לו – 'רואה את השלט יציאה? לך בעקבותיו. לא יגישו פה את מה שאתה רוצה'".
אני שואלת את שבח – איך את מסבירה את זה שהיה מפורק כל חמישי, המקום הכי נכון להיות בו, ולא קם אפילו ניסיון של חיקוי אחרי שנסגר? (באותה אכזבה בה שאלתי את דין את אותו הדבר) "לא נעים להודות, הדור הזה התבגר. לא יודעת כמה בא לנו עכשיו ללכת לרקוד בריטני, כשחלק עם ילדים, חלק עזבו את סצנת הלילה בכלל. זה בסדר להודות שזה היה רגע בזמן, אולי לבני 23 יש נוסטלגיה אחרת היום. לכי תדעי".
לרדת ממגדל הציניות
והיום נותרנו נאחזים בשביב מינורי של תקווה – מסיבות ההמשך. הליין 'מסיבה באוצר' המשיך לפעול קצת ב'בוטלג' ובמסיבות ארעיות בלוקיישנים שונים ברחבי העיר. אחרי הפסקה ארוכה מהאירועים האלו ומהבטחות (השווא, הרבה פעמים) שהפיחו בנו לתחייה של יקום הטראש-נצנצים המקביל שגווע, קיבלתי לפני חודש הודעה מאותה שותפה יקרה לכיסופים –פסטיבל ה"שול", בפעימתו השנייה, מרים מסיבת מחווה ל"אוצר".
נשמע שכשגון בן ארי, היוצר הרב תחומי ומי שהרים את הפסטיבל, בחר למקם את מוסד הטראש האהוב על בימת כבוד בתוך האירוע – וזה לא היה במקרה. "השול הוא אירוע שרוכב על הגל של מות הציניות" הוא מספר, "נראה שמהניינטיז ועד לפני עשור היית צריך להיות אדם סופר ציני כדי להיראות מגניב, והיום תודה לאל קרנינו כלא ציניים עולה. ההומור, האוכל, היחסים בין האנשים, וגם תרבות הבילוי מתחילה לרדת ממגדל השן של הכביכול איכותי לכיוון המהותי. מה מצחיק, טעים, ונעים באמת".
"היה משהו ב'אוצר' של פעם שהיה נדבך חשוב בתהליך של מות הציניות בעיר. עד אז כשבאתי לשמוע דיג'יים בתל אביב, נשמע שמה שהיה עובר להם בראש היה 'קבלו שיר שאתם לא מכירים'. אבל באוצר זה היה 'קבלו שיר שאתם מכירים ושכחתם שאתם מכירים אבל תכל'ס גדלתם עליו'. הרבה דיג'יים נחרו מול זה בסלידה, מי רוצה להשמיע מה שאנשים רוצים לשמוע? אבל פתאום זה התהפך. להיות דיג'יי הפך לדיאלוג. היה בזה משהו קהילתי, בלהזכר ביחד. הילדים שהיינו אהבו את המוזיקה הזו – ולמרות שהמבוגרים שאנחנו די ציניים אנחנו מצליחים להודות ביחד, בפומבי, שיש מצב ש'אפריקה' של טוטו היא פסגת היצירה האנושית".
בן ארי היה חלק מזה אז, על הבמה שהמקום נתן לשונה, לצעיר, למה שעוד לא פרץ. "הדיג'יי היה מפסיק את השיר ופתאום עליתי לא-קפלה", הוא מספר, "היו שם הרבה שירים של הלהקה שלי (מקהלת 'זולת') לפני שהפכו לשירים. אני חושב שזה עבד כי באת לשם כדי שלא ישפטו אותך ולא לשפוט אחרים, אז כל מה שעושים היה סבבה".
"העיר מפוצצת בערבים שאפשר לבוא להנהן בהם עם הראש מול דברים נדירים מאפריקה, מוזיקה מזרחית מהסבנטיז או ליטרלי לדפוק את הראש במוזיקה אלקטרונית במרתף. משום מה אין היום את המקום הזה שאפשר לבוא וסתם לרקוד, כמו שרוקדים בחתונה, לאותו פסקול", הוא מהדהד את קולם של כל בלייני ה'אוצר' שחווים חרדת נטישה עד היום, "חסר מקום לאנשים חושבים ללכת לרקוד בו בלי לחשוב, כזה. לא בקטע של סמים ומרתפים עכשיו".
הוא טוען, ובצדק, שהשול והאוצר שניהם קמו סביב רגעים בהם הרבה אנשים בעיר החליטו ביחד שנשבר הזין מאיך שהתרבות נראית, וחתכו לכיוון משהו יותר אינטואיטיבי, פחות מודע לעצמו. "בשול יש במה קטנה, עם כלים, ו-30 אמנים שעולים אחד-אחד על הבמה ונותנים שני שירים. מצד אחד אמנים גדולים מקבלים במה אינטימית ופוגשים את הקהל, ומצד שני אמנים מתחילים מקבלים במה גדולה כדי להיראות מול קהל", הוא מוסיף ומפרט, "כמו ה'אוצר', גם ה'שול' גודל בעיוורון ז'אנרים קולקטיבי, ושניהם הם גם ילדים של יוטיוב – לאתר עצמו אין תוכן, התוכן מגיע מהקהל".
צעירים לנצח
"זו סגירת מעגל כזו, שלוש ומשהו שנים אחרי הסגירה. מאוד ריגש אותי לשמוע שאשכרה עשיתי משהו ששווה מחווה. כשלקחתי הפסקה מחיי הלילה זה נתן לי נשימה עמוקה, ומאוד כיף לי לשתוק ולקבל את הטוב הזה שהיה בטיפות כיפיות מהצד", סיכם דין בשלווה כמעט מרגיזה בהתחשב במה שהשאיר מאחוריו, "תודה לכל הבליינים לאורך השנים שיוצרים את הטפטופים האלה והפכו אותנו למה שהיינו".
מחר אלך להחוות את אהבתי למקום שעיצב את סוף הנעורים שלי. שגרם לי להפסיק לרצות להיות מגניבה ש'מודעת לעצמה', שאישר לי לבוז להיפסטרים שהתנשאו מעל הפרנק אושן והביונסה שלי, שגרם לבני ה-30 להרגיש צעירים לנצח ולבני ה-20 לפנטז על נוסטלגיה שהמציאו בשבילם. אעשה את זה לצלילי דין, דן פרקש ועילי אשדות על העמדה, ואולי רק לרגע אשכח מזה ששבוע הבא אטלטל שוב בין טכנו לטכנו ואתלונן שאין איפה לרקוד בעיר הזו.
השול השני יערך מחר עם רשימה ארוכה ומכובדת של אמנים – וגם עם מסיבת המחווה לאוצר. כאן תוכלו לרכוש כרטיסים (אחרונים)