יש ל"נוטוק" הרבה סיבות להיכשל. בגללן צריך לקוות שהיא תצליח

בדרך כלל לא נהוג למצוא אמירות חברתיות בפריים טיים, בטח לא בפריים טיים של "קשת". שעות צפיית השיא בטלוויזיה הן בדרך כלל מקום שבו הקופה צריכה לרשום, מקום שבו השידורים הם מסחריים לעילא, פונים למכנה משותף רחב (לפעמים גם נמוך) ובעיקר מחפשים לא לעצבן – אלא לבדר. אבל מדי פעם, בפריים טיים הכל כך מסחרי ובערוץ הכי נצפה, יש רגעים שבהם אמת מרימה את הראש – רגעים שבהם קורה משהו חשוב באמת, לא רק לבעלי המניות, אלא גם לאנשים שיושבים מול המסך.

זה הסיפור של "נוטוק" – דרמת המתח החדשה שעלתה אתמול ב"קשת". בפעם הראשונה מאז "עבודה ערבית", השפה הערבית מגיעה למיינסטרים הישראלי באופן מעניין ואיכותי. במובן אחד היא סדרה ישראלית לחלוטין – העובדה ששידורה נדחה שוב ושוב. לאחרונה היא הייתה אמורה לעלות ב-16 ביוני, אבל שלושה ימים קודם פרצה המלחמה עם איראן ולכן היא עולה לאוויר רק עכשיו.

בישראל, כששומעים ערבית בשעות צפיית השיא – זה מגיע או בחדשות (כשמדברים על האויב) או בסדרות (כשמשחקים את האויב). נדירים המקרים שבהם גיבור הסדרה, האיש שאנחנו אמורים להזדהות איתו, מדבר את השפה. "עבודה ערבית" של סייד קשוע (ואחריה גם "התסריטאי", ששודרה בערוץ 1 פוסט התאגיד) הייתה דוגמא נדירה שגם הצליחה לא רע ושרדה ארבע עונות. הרבה לפניה עוד היו הבלחות נוסח "המסעדה הגדולה", אבל שתי אלה היו קומדיות, תמיד דרך קלילה יותר להביא את הקול של המיעוטים. "נוטוק", במובן הזה, היא אחרת וגם הזיהוי שלה הוא אחר.

"נוטוק", בניגוד לסדרות של קשוע, מביאה את הסיפור של הקהילה הדרוזית בישראל שחיה את המורכבות הישראלית בצורה החדה ביותר. מצד אחד מגויסת לתפקידים הכי קרביים בצבא (מה שמתרחש גם בסדרה), ומצד שני הם חיים כערבים בישראל – מי שכל הזמן נמצאים תחת זכוכית מגדלת חשדנית שמגיעה מכיוון הקהילה היהודית. 

במוקד הסיפור עומדת משפחת פארס. הסבא, פארס הוא בכיר במערכת הביטחון, הבן של המשפחה, רמי, מחפש עבודה בחברות הייטק (בצל אחיו שנהרג כחייל צה"ל). אשתו, מיה, היא רופאה בבית חולים בצפון. כולם מחפשים להיטמע בתוך החברה הישראלית, אבל כל הזמן נמצאים ביחסים של קבלה מצד אחד ודחייה מצד שני. ובתוך הסיפור המאוד ארצי הזה, על רקע המלחמה שחווינו בשנתיים האחרונות, מגיע גם העל טבעי, כשהבן שלהם עובר גלגול נשמות ומשם דברים מסתבכים.

ברמת הליהוק, ולמרות הציפייה לרשימת כוכבים, דווקא יש הפתעות. רמי, גיבור הסדרה, מגולם על ידי אמג'ד בדר, שמוכר בעיקר כשחקן תיאטרון. הילד, דניאל, מגולם ע"י ג'וד חטיב שזה תפקידו המשמעותי הראשון. אפילו לוסי איוב – שהיא בהחלט כוכבת בכל מובן – לא מופיעה הרבה בתפקידים דרמטיים גדולים. ל"נוטוק" אין סטאר שיוביל אותה (עם כל הכבוד לעמנואל הלפרין), וזה עלול להקשות עליה ברמה היחצ"נית, אבל הסיפור כאן כל כך טוב, שלטעמי הוא מנצח גם את היעדרם של כוכבים בתחום המשחק.

יוצרי הסדרה הם נהד בשיר (ששיחק ב"פאודה" וגם עבד כמחזאי ותסריטאי) ורועי עידן, האיש שעמד מאחורי "מנאייכ" של התאגיד ו"פטריק" ששודרה ברשת 13. אדם סנדרסון מופקד על הבימוי, בסך הכל בסדרה השנייה שלו וטביעת האצבע שלו ושל עידן בהחלט מורגשת. יש ב"נוטוק" משהו שמאוד מזכיר את "מנאייכ" ברמה הצורנית – היא קצבית מאוד, מותחת, משתמשת בחומרים מהמציאות ולא מהססת גם לשלב הומור (למרות שהנושא רציני). מה משתנה? לטעמי, ב"נוטוק" יש הרבה יותר אמפתיה לגיבורים שלה – "מנאייכ" היא סדרה אכזרית, צינית ואפילו די קשוחה לצופים. "נוטוק" מותחת ומעניינת, אבל הרבה יותר חומלת. וזה אולי מה שעזר לה להיקלט יותר טוב במיינסטרים של קשת.

מעל הכל, בניגוד ל"מנאייכ" או "פטריק", יש כאן מרכיב שנעדר מסדרות קודמות של עידן: האמונה. גלגול נשמות הוא חלק מהדת הדרוזית, מהמסורת של הקהילה המאמינה בכך שאחרי שבני אדם מתים, הנשמה שלהם מתגלגלת לתינוק שנולד. מה שמעניין בסדרה הוא שהיא מצליחה גם כאן לגעת במורכבות – מיה ורמי הם שני אנשים שחיים את ההווייה החילונית ומטילים ספק גדול מאוד בשאלות של דת ושל העל טבעי. אולי זה גם מתחבר לקונפליקט היהודי, שגם בו יש כל הזמן התנגשות בין המסורת לבין קדמה, בין אמונה לבין הספק הטבעי שמופיע בחיים של כולנו.

יש ל"נוטוק" הרבה סיבות להיכשל – היא סדרה בשפה הערבית, שמתעסקת בעולם מושגים שלא מוכר לנו ומובלת על ידי קאסט רצוף שחקנים לא מוכרים. אולי דווקא בגלל הקשיים האלה היא חשובה – היא מביאה תרבות שלמרות היותה מקובלת יותר על ידי המיינסטרים (בשל "ברית הדמים" המפורסמת בין הדרוזים למדינת ישראל), היא עדיין רחוקה מאוד ממה שמשתקף בדרך כלל בפריים טיים שלנו. מעבר לזה, היא פשוט סדרה טובה – מהסוג שאין הרבה כמותו בטלוויזיה המסחרית של סתיו 2025.