היוצר והמוזיקאי נוי אביטל עבר לא מעט בחיים - גירושים של ההורים, אבא שנכנס לכלא ופרידה מוחלטת מדמות האב - ומה שהוא יודע להוציא מזה זו מוזיקה. בעודו מוציא חומרים מאלבומו השני, ומעביר הרצאות על התמודדות ויציאה ממשברים, הוא כותב על איך מה ששבר אותו היה גם מה שבנה אותו // טור
מוזיקה תמיד היית מפלט עבורי. כשמוזיקה התנגנה ברקע, יכלתי להפליג שעות בדמיון הרחק מהמציאות, זו הייתה בועה שהיא רק שלי. הייתי ילד רגיש ועם מודעות מפותחת, הקשבתי למבוגרים והבנתי דברים שילד לא צריך להתעסק בהם. מצוקה כלכלית, מריבות בין ההורים, המון דרמה, צעקות ואלימות. רציתי לעזור, לגשר, לפתור בעיות – אבל כילד הייתי חסר אונים.
>>
בגיל 14 ההורים שלי מתגרשים, ולמרות שלא הייתה הרמוניה בבית, זה הרגיש כמו הדבר הכי נורא שיכול לקרות. הרגשתי שחומת ההגנה שלי נפרצה והתביישתי שהחברים שלי יגלו. גירושין לא היו דבר מקובל בתחילת שנות האלפיים, גם לא גברים שמביעים רגשות. בנקודה הזאת גיליתי את הפורנו, הפתרון המושלם: גם בריחה מהעולם שבחוץ, ניתוק של כמה שעות טובות, גם פורקן וגם וויסות רגשי למה שמתחולל בתוכי. זה היה כמו להוריד מסך על חיי, בריחה אל שקט מלאכותי של עונג, עירום ודופמין.
אבא תמיד היה קצת שונה, לא האבא הרגיל, יותר חבר. פחות מלמד מה כן, יותר לומדים דרכו מה לא. כשהוא עוזב את הבית, הוא חוזר להיות "רווק", אין אחריות לכלום, רק סתלבט וכייף. מצוקה כלכלית הובילה אותו לסחור בסמים. הוא לא מתאמץ במיוחד להסתיר מאיתנו – הדירה שלו הייתה מלאה בכדורים מכל מיני סוגים וגראס. בוקר אחד התעוררתי בשש בבוקר מצרחות של אימא שלי, והבנתי שאבא שלי ואחי הקטן נלקחו למעצר. הרגשתי שהכל סוגר עליי, איך ממשיכים בחיים כשאבא בכלא?
הרגשתי לבד, שאף אחד לא יכול להבין אותי – אז התחלתי לכתוב: שאלות, מחשבות ותהיות. למה אלוהים למה, ואיך יוצאים מזה. הדפים נראו כמו הנפש שלי – כאוס של קשקושים, מילים ושאלות במקומות רנדומליים על הדף. חודשים ארוכים אחרי, כשמשהו בתוכי נרגע או התרגל, המילים והשורות מצאו מקום אחר על הדף, והפכו לתבנית שאפשר לקרוא לה שיר. יצרתי חריזה וקצב במילים, ומתוכי התחילו לבקוע מנגינות. אחד השירים הראשונים שכתבתי היה מתוך המכתבים שכתבתי וקיבלתי מאבא בכלא. ברגע הזה נחתם החוזה שלי מול אלוהים: אני מוכן לקבל חיים של דרמות וכאב, כל עוד זה יביא לי שירים ויצירה. שירים הפכו להיות הנחמה שלי, ובמשך שנים סיגלתי לעצמי את תפקיד האומן המיוסר, כי האמנתי שכתיבת שירים שווה חוויות קשות.
אבא היה התומך הכי גדול שלי במוזיקה. הוא היה הראשון שהשמעתי לו שירים חדשים. הוא התלהב וקרן מאושר וגאווה. בהופעות הוא היה עומד בסוף, מאחורי הקהל, לא מסוגל לשבת. מהבמה הייתי שומע אותו שורק ומריע, וזה שימח אותי. אחרי הכל, ממנו נדבקתי בחיידק שנקרא מוזיקה. בכל מפגש משפחתי אבא היה תופס דרבוקה ושר, כשכולם סביבו רוקדים ומוחאים כפיים. בשבת, 29.10.22, אני חוזר מיום שלם של שקט ושלווה בים, אח שלי מתקשר ואומר שאבא לא עונה לטלפון. אני יוצא מהר לבדוק מה איתו והראש כבר מריץ את התרחיש הגרוע ביותר. מצאתי אותו יושב מול הטלוויזיה ללא רוח חיים.
רק אתמול עוד אכלנו יחד ארוחת שבת. אני מתקשר לאמבולנס, ותוך דקות אח שלי נכנס. כאוס. צרחות. פתאום שכנים שאני לא מכיר נכנסים. משטרה. אימא הגיעה. אח שלי מזמן ברח ואמר שהוא רוצה להתאבד. ואני נשאר עם אבא. רוצה להתאבל, אבל צריך להתעלות על עצמי ולדאוג לכל הבירוקרטיה, כשבמקביל אני לא יודע מה עם אח שלי. רק לקראת חצות הגיעו לפנות אותו. היו לי יותר מ-5 שעות לכעוס עליו, לבכות ולהודות לו על הכל, נישקתי את גופתו הקרה, וידעתי מיד שאקדיש אלבום לזכרו.
שנת האבל הייתה השנה הפורייה ביותר שלי כיוצר. התעוררתי עם מנגינות באמצע הלילה, הרגשתי שאבא שולח לי השראה מהעולם הבא. הוא תמיד היה התומך הכי גדול במוזיקה שלי, אז למה שזה יפסיק עכשיו?! לקראת סוף שנת האבל נסעתי לטיול שורשים עם המשפחה של אמא במרוקו. זו הייתה חוויה מופלאה להתחבר לאבות אבותיי, ולראות איפה הם חיו. את התרבות עליה גדלתי. ביקרתי בכל הערים מהם סביי וסבותיי עלו ארצה. תכננתי לחזור לחיים של עשייה ויצירה, להפיק את האלבום לזכרו של אבא, ולחזור ללוות אנשים ולקדם את ההרצאה שלי. אבל נחתנו ב-6.10.23, והתעוררנו לבוקר הטבח.
איש לא שאל איך היה במרוקו, את מי זה מעניין. הרגשתי חוסר אונים. לא הייתי מסוגל לצפות בחדשות ולא בסרטוני הזוועות. ברחתי מכל שיחה בנושא. נמנעתי מלחוות את הכאב הקולקטיבי, ולא הייתי מסוגל לקבל שזה מה שעשו לנו. מיד הבנתי שכל התוכניות שלי זזות הצידה, כי יש טראומה קולקטיבית ישראלית, ואת אף אחד לא מעניין הכאב הפרטי שלי. אל מול תחושת המוות שבחוץ חיפשתי כל דרך להרגיש חיי, ומצאתי את עצמי בורח שוב לפורנו ולמין מזדמן. הפכתי סגור וקר, ולא נתתי לכולם להיכנס אליי פנימה. העברתי כמעט שנתיים של דיכאון סמוי: עבודה-בית-עבודה. פורנו, מין, או כל דבר שיכול לטשטש את הריק בתוכי.
שקעתי עמוק, ואילולא ההבטחה להפיק אלבום לזכרו של אבא, כנראה הייתי ממשיך לשקוע. נרשמתי לקורס של התפתחות אישית, שבו נותנים מקום לכל הכאב והטראומות כדי לנקות את נפשי ולצאת לדרך חדשה. רק לאחר חזרת החטופים, נתתי לעצמי לגיטימציה לחזור לעשייה והתחלתי להיפגש עם מפיקים. האלבום מספר על הדרך שלי, החל מהמוות של אבא. יש בו שירים על החוזה של היצירה מול המוזיקה, ועל החזרה לאמונה מאותו רגע שבו מצאתי את אבא מת. כל התמכרות ובריחה מרגשות. ועל הכמיהה לאהבה והצלחה.