נישקתי בחור והיה בסדר

התנשקתי עם בחור. זה היה לפני עשור בערך, אם אני זוכר נכון, בריף ראף. הסיבה: שתי בחורות שישבו איתנו הבטיחו שהן יתנשקו אם אנחנו נתנשק. הפנטזיה הסטרייטית על לסביות תפסה תפנית הומואית למדי. תוך רגע, בלי להיות שיכורים יותר מדי, היינו במסדרון של השירותים – כדי שיהיה מקום לארבעה – וחווינו את אחת הנשיקות נטולות הכיף והתשוקה שכל אחד מאיתנו חווה עד אז, ואני מקווה שגם בהמשך החיים. אף אחד מאיתנו לא גיי, ולנוכח האירוע באותו לילה – מיותר לציין שאין ולא הייתה לנו שום בעיה עם זה, אם לחרוש על קלישאת סיטקומים.

לא חשבתי באותו רגע שהוטלה עליי איזו משימה מורכבת בהתערבות שטותית, זה פשוט הרגיש כמו הדבר הנכון לעשות: אם אתה מצפה ששתי בחורות סטרייטיות יתנשקו מולך – בין שזה מסב להן הנאה או לא – המינימום ההכרחי הוא להיענות לאותה בקשה מצדן. לא הייתה בכך שום מבוכה חברתית ונכחו שם באותו זמן לא יותר משלושה לקוחות, ברמן ומאבטח שישב בחוץ. אולי בזמן אמת לא ידעתי לנסח את התחושה הזאת למחשבה קוהרנטית, אבל שוויון הוא משהו שבעלי פריבילגיות לא רק נותנים, אלא גם מקבלים על עצמם. גם אם זה בבר, גם אם זה מתוך חרמנות וגם אם זה במסגרת השתלשלות עניינים מטופשת לחלוטין שאין בי לא שמחה ולא חרטה על כך שהיא קרתה.

כדי שלא ייווצר הרושם שלנשיקה הזאת היו מטרות אידיאולוגיות, חשוב לציין שיותר מאשר השוויון, בלט שם, במבט לאחור, הביטחון בגבריות – גם אם במקרה שלי הביטחון הזה עוטף גוף גבוה ורזה, בגדים שאצרתי בקפידה ונוירוטיות קלה. המוכנות לנשק גבר אחר מתוך ההבנה הבסיסית שזה לא יעיד עליך ולא יערער בך שום דבר היא הגבריות האמיתית – יותר מכדורגל, המינגוויי, מלחמות או זקן.

כשנתיים אחרי הנשיקה פוטר האיש שעבד באותו זמן כמאבטח במקום – מהגר מברית המועצות שהתקרב לגיל הפנסיה, אם לשפוט לפי המראה. הוא הכה זוג גייז שהתנשקו על הרחבה. פגשתי אותו ברחוב במקרה והוא נורא רצה שאדבר איתו לרגע. הרגשתי לא נוח, אבל גם קצת חששתי. ״אני מצטער, תמסור להם שאני ממש ממש מתנצל״, הוא אמר לי ברוסית. ״נכון, הרבצתי להם. פשוט חשבתי שזה אסור״.