הניצחון המוחלט של נתניהו הוא על התקשורת, על הרשויות ועליכם

כמה עשרות מטרים בקו אווירי הפרידו בין שני אירועים שהתרחשו אתמול בערב בו זמנית, וביניהם תהום מבעיתה שכל אזרחי ישראל מביטים לתוכה מאז שבעה באוקטובר. והיא, כדרכם של תהומות, מביטה בחזרה. בצד האחד של שער הקריה בתל אביב עמדו כמה מאות מפגינים שעמדו במשך כשעתיים מול כוח משטרה ומג"ב אלים ופוליטי, ומצדו השני של השער כינס בנימין נתניהו את מסיבת התעמולה השבועית שלו כמדי מוצ"ש בשבועות האחרונים, חגיגת ניצחון על ערוצי הטלוויזיה הנכנעים למרותו, המתפקדת גם כהסחת דעת והסטת זרקור מעצרת הענק למען החטופים ומשפחותיהם. אי אפשר היה לחזות בשני האירועים האלה בלי להבין מיד מי פה המנצח, ומי כאן המפסיד.

>> סוף העולם לייב: לכולם יש סיבה להשתיק את "דו"ח רולניק"

שתי מלחמות מתנהלות בישראל בארבעת החודשים האחרונים: אל האחת התגייסו בני האומה הישראלית כולה בלי לשאול שאלות, התנדבו, תמכו, התאחדו ושמו מאחוריהם את מהומת ההפיכה המשטרית כאילו לא הייתה. השניה היא מלחמת ההישרדות האישית של בנימין נתניהו, מערכה שנפתחה הרבה לפני שבעה באוקטובר, ובמסגרתה הוא חופר כבר למעלה מעשור וחצי מנהרות מתחת ליסודות החברה הישראלית. זו מלחמה שמתנהלת רוב הזמן מתחת לפני השטח, מאחורי הקלעים, בערוצים אפורים. מטרתה היא השתלטות, הכנעה והכפפה של כל מוסדות המדינה לגחמותיו, הכשרה בדיעבד של מעשי שחיתות רבים מספור, והנצחתו כשליט יחיד שאינו בר החלפה. במלחמה הזאת הוא מנצח. והוא באמת בדרכו לניצחון מוחלט.

"ניצחון מוחלט" היא הסיסמה שבחרו ליצני הניו-מדיה של נתניהו להרעיל בה את הציבור הישראלי. ספק אם היו מודעים לכך שאת הסלוגן התועמלני הזה טבע מנהיג גרמני שאסור להשוות אליו אף אחד, בשעה שכבר היה ברור שסופו קרוב ואין שום דרך שבה ינצח את מלחמת העולם השנייה. בעיתונות הישראלית, מה שנשאר ממנה, מיהרו לתהות מהו אותו "ניצחון מוחלט" עליו מדבר נתניהו ואיך הוא מתכוון בדיוק להשיג אותו במלחמה נטולת אסטרטגיה מדינית, כשהאשראי העולמי לפעולה נגד חמאס הולך ומצטמצם והאיום בצפון הולך וגדל. אלא שראש ממשלת המחדל בכלל לא מתכוון לניצחון מוחלט על אויבינו מבחוץ. כל נאום וכל פעולה שלו הם עדות לכך שבהסוואת עשן הקרבות בעזה הוא חותר לניצחון מוחלט על מתנגדיו מבפנים.

את הסיוע הארטילרי הכבד ביותר למתקפה שלו על ישראל, גם ביום שאחרי השבעה באוקטובר, מקבל נתניהו מהתקשורת. גם אם מתעלמים מערוצי הרעל הקבועים שלו – החל מ"ישראל היום" ו"מקור ראשון", דרך גלי ישראל ו-103FM ועד ערוץ 14 ושידורי איילה חסון, שנרתמו כולם לטיהורו מכל אשמה במחדל ששמו מתנוסס מעליו  – בערוצי המיינסטרים ממשיכים להיכנע לו ללא תנאי ולאפשר לו להפקיע את המסך מדי מוצ"ש, על הראש של עצרת משפחות החטופים, ובמטרה ברורה להסיט ממה את תשומת הלב. מופע התעמולה השבועי הזה מסמן עבור הבייס שלו את האויב האמיתי: הרמטכ"ל, ראש השב"כ, התקשורת, משפחות החטופים והמשפחות השכולות. מהדורות החדשות הן שותפות מלאות בהפצת ההסתה החומצית הזאת שממשיכה למוסס את רקמת החיים בישראל גם תוך כדי מלחמה.

האלימות שהופנתה באותה שעה ממש נגד המפגינים ברחוב קפלן לא הגיעה למהדורות. פרשי משטרה דהרו לתוך הקהל על המדרכה, חיילי מג"ב חטפו ממפגינים באלימות דגלים ותופים, קציני משטרה אגרסיביים דחפו ואיימו, שישה מפגינים נעצרו במעצרי שווא. עוד ערב בקמפיין לחיסול חופש ההפגנה בישראל על ידי מיליציה פוליטית במדי משטרה, אין מה לדווח פה. זה בסך הכל הגוף שממונה על שמירת החוק ופועל נגד החוק תוך שהוא מפזר הפגנות חוקיות נגד השלטון ועוצר אזרחים חפים מפשע. הפוליטיזציה של המשטרה והפגיעה בזכות להפגין הן שתי מטרות חשובות בדרך לשלטון טוטאלי, ונתניהו סימן אותן עוד בימי המחאה החברתית. עכשיו, בערפל הקרב ובסיוע סוכן הכאוס איתמר בן גביר, הוא משיג את המטרות הללו בקלות. העיתונות הישראלית בקושי מצייצת על זה.

באולפנים עוד אפשר לשמוע עיתונאים טובים שאומרים את האמת כפשוטה – נתניהו אינו כשיר, אינו ראוי ואינו מסוגל להוביל את מדינת ישראל לניצחון. גיא פלג הוא היחיד שהולך באופן קבוע צעד נוסף וקובע כי נתניהו מסוכן לעתידה של מדינת ישראל. אבל עלי התאנה האלה אינם מכסים את התמונה הגדולה: כמעט ארבעה חודשים שהתקשורת הישראלית מנרמלת את העובדה שהאחראים למחדל הבלתי נתפס בשבעה באוקטובר נותרו במקומם. איש מהם לא התפטר. איש מהם לא הכריז שיניח את המפתחות עם תום הקרבות. "שקט, מלחמה", הם אמרו, והתקשורת צייתה וממשיכה לציית מדי ערב. המחיר הכבד של השקט הזה הוא שנתניהו חופשי לשחק על מגרש ריק, חופשי עד כדי כך שחזר להסית נגד אותה תקשורת שמתרפסת כנועה לרגליו, בניכוי מתן חודורוב ויובל שדה.

ההפיכה המשטרית של נתניהו נכשלה, הודות לביצוע כושל במיוחד של צמד הדגנרטים לוין-סמוטריץ' ובזכות המחאה הגדולה והנחושה ביותר בתולדות ישראל. אבל הדיקטטורה של נתניהו כבר לגמרי כאן, עם משטרה שנאמנה לו ולא לחוק, עם ערוצי תקשורת שסרים למרותו, עם מכונת רעל חסרת תקדים בגודלה, עם רשויות שכמעט כולן כבר כפופות אליו בלעדית. את מירב תשומת הלב שלו הוא מקדיש בימים אלה לניסיונות למנוע התפרצות מחודשת של מחאה נגדו, ולפחות בינתיים גם מי שהיו אמורים להיות אופוזיציה וגם מובילי מחאת הדמוקרטיה ממשיכים לשחק לידיו ולתת לו את השקט שהוא מבקש. וכך, בימים האלה יש רק אדם אחד בישראל שהקיף עצמו בשקט מופלא, שתיקה של מיליונים. דממת מוות. איזה ניצחון מוחלט.