פתיחת סבן אילבן הוכיחה: תל אביב היא פרובינציה. בואו נהנה מזה

חצי תל אביב עמדה אתמול בתור בפתיחה של סניף סבן אילבן בסנטר. היה זה יום היסטורי מבחינת היצע משקאות הברד העירוני. אפשר היה להריח את ההתרגשות באוויר והיה לה ריח של סלרפי מתוק. האלפים שצבאו על שערי חנות הנוחות באו להרגיש אמריקה או לחוש תאילנד, כפי שקורה מדי פעם ב-30 השנים האחרונות כשרשת חו"לית כלשהי נוחתת כאן. חלום שהתגשם. אוקיי, זה חלום ממש מוזר, אבל יותר מההיסטריה הזאת ברחוב דיזנגוף, הייתה משונה ההתנגדות אליה.

גל עצום של תיעוב התנחשל ברשתות החברתיות בתגובה לתמונות שזרמו מדיזנגוף סנטר. "פרובינציאלי". "מביך". "מה אתם מתלהבים מפתיחה של פיצוציה". חשבתם שהפוליטיקה תחולל כאן מלחמת אחים? למה להסתבך, פשוט תפתחו סבן אילבן וזה כבר יקרה לבד. עם כמויות הבוז והסלידה שהוטחו בממתינים אפשר היה לייצר נשק כימי. מבעד למסכים אפשר היה לחוש בחמיצות הרעילה שצרבה את המביטים בתמונות הקשות. זה מעליב אותם אישית. פוגע בהם. התמונות האלה קובעות שישראל, וגם תל אביב, הן פרובינציה. הו לא. רק לא זה.

צריך כנראה לומר את זה: עם כל האהבה האינסופית לתל אביב, מי שסבור שהעיר הזאת אינה פרובינציה תרבותית נידחת של העולם המערבי חי בסרט נטפליקס מדובב. אנחנו פרובינציאלים גם כשאנחנו עומדים בתור במוזיאון תל אביב לתערוכה של יאיוי קוסמה, מתלהבים לשבת באותו בית קפה עם קוונטין טרנטינו או נמסים מנוסטלגיה בהופעה של כוכבי יורופופ מהניינטיז. אנחנו באמת באמת פרובינציה נידחת והגיע הזמן שנתייחס לעצמנו ככזאת, עם כל ההטבות הנלוות לכך, והראשונה שבהן היא הזכות להתלהב. כי זה ידוע, פרובינציאלים הם מתלהבים. וזה לא טוב להתלהב כי, אמממ, ובכן, סיבות.

באופן אישי, אין לי דבר עם סבן אילבן ואני משתדל כמיטב יכולתי לא לרכוש שום דבר משום טייקון, אבל אם מישהו צריך פה ריאליטי צ'ק אלה לא הלקוחות הראשונים של סבן אילבן איזראל: הסניף הזה בדיזנגוף נראה יותר טוב מכל סניף של הרשת שראיתי באל.איי או בבנגקוק, והוא חידוש לא כחנות נוחות – כאלה יש לנו בתל אביב מעל לראש וסבן אילבן לא זולה מהן – אלא דווקא כמזללת מזון מהיר בשירות עצמי. פיצות, נקניקיות, בוריטו, קובה, עראייס, סנדוויצ'ים, גלידה, קפה וכמובן סלרפי, קחו לעצמכם, שלמו ולכו. זה חידוש. אנשים אוהבים חידושים. חידושים מלהיבים אנשים.

הלעג מגוחך ומנותק. זאת לא פיצוציה, זה לא Yellow, עד אתמול לא היה כזה בארץ. אם מה שגורם לאדם אושר זה מקום שבו אפשר למזוג לעצמך גלידה ולהניח במו ידיך נקניקיה בלחמניה, אין סיבה שלא ירטוט ויפרפר בתור ארוך כאשר האופציה נפתחת בפניו לראשונה. אפשר לכתוב מסה שלמה על תרבות הצריכה שהופכת מותגים עממיים מהעולם הראשון לנחשקים וזוהרים בעולם השני והשלישי, אבל דין סבן אילבן כדין מקדונלדס, פפסי ו-H&M, באמת שלא חסרות דוגמאות ומיותר לחלוטין להידהם ולהזדעזע מכך בכל פעם מחדש. ככה זה בפרובינציה.

אנחנו כמובן טובים יותר. אנחנו לא מתלהבים. אנחנו ראינו את העולם, אכלנו את העולם, שתינו את העולם. לא ירימו לנו עם סניף של סבן אילבן, מדוגם ככל שיהיה. תביאו איזה טארגט או טריידר ג'ו ונשקול אם להביע שמחה מאופקת. אבל מי נהנה יותר? האנשים שעומדים בתור המפלצתי לסבן אילבן ומקבלים פיצה חינם ודוגמיות סלרפי או האנשים שמצקצקים "מה אתם מתלהבים" בבית? לא חייבים להתלהב מזה חלילה (למרות שתנו ליריב לוין שנה-שנתיים והוא מארגן על זה חקיקה), אבל ההתעליינות מביכה יותר מכל התלהבות. בסוף אנחנו פה גם בשביל הכיף. ופרובינציאלים נהנים יותר.