תושבי יפו מתעוררים לסיוט תעבורתי: "ההכנסות ירדו ב-60 אחוז"

"ביום כיפור יש פה יותר אנשים", מספרת לי אשתו של אלי קדוש, בעלי "בורקס גן עדן" על שדרות ירושלים. "ההכנסות ירדו ב-60%". דבריה לא נשמעים מופרכים: חמישה ימים אל תוך סגירת שדרות ירושלים, הרחוב שהיווה ציר מרכזי לקניות, תחבורה ותנועה אנושית כמעט ריק מנפש חיה.

בחמישי האחרון בלילה נסגרו שדרות ירושלים לתנועת אוטובוסים משני צדדיה. מכוניות פרטיות ומוניות עדיין מורשות לנסוע לכיוון תל אביב, אבל גם זה לא יימשך לאורך זמן. "העבודה מאוד מאוד ירדה", מספרת לי גלי חזיזה מבורקס ז'אק. "כרגע השבת מכסה לנו את ההפסדים, אבל עוד מעט גם השבת לא תהיה כי סוגרים לנו את הכביש גם מצד שמאל". המזללה ממוקמת על שדרות ירושלים 35, קרוב יחסית לפתח התנועה, ואף על פי כן גם היא לא ניצלה מפגיעה. "אני דואגת מאוד לעתיד של המקום זה", מודה חזיזה, "זה הבית השני שלי. אני עובדת פה שנים, כואב הלב. חולדאי לא חושב עלינו, הוא חושב רק על עוד 3-4 שנים, אבל מה עכשיו?".

"ביום כיפור יש פה יותר אנשים. ההכנסות ירדו ב-60%"

אני ניגשת אל חבורת לקוחות, גברים בגיל העמידה, שבאין נפש חיה ברחוב הרגישו בנוח לפתוח ישיבת פרלמנט על המדרכה בסמוך למקום. לשאלתי מה דעתם על השינוי, עונה לי אחד מהם, "תענוג, תשמעי איזה שקט. כמו בנופש". לפחות יש תושבים מרוצים.

בתוך כלוב החתולים

שיטוטיי בשדרה מגלים לי עוד ועוד עסקים שוממים ובתוכם מוכרים אובדי עצות. אחד מהם יושב בפתח החנות שלו עם מגפון, פותח במחאה של איש אחד כנגד חולדאי. "סתמו לנו את העורק הראשי פה", אומר לי אבי לברון, בעל חנות לכלים חד פעמיים, כשהוא מסמן עם כף יד סגורה על צווארו. "רוצים לחנוק אותנו. התכנית של הממסד זה לגרש את התושבים הערבים מיפו, בגלל זה חונקים אותנו. רוצים להבריח אותם, שלא יהיה להם צ'אנס לקנות פה בתים". "ומה לגבי השאטל?", אני שואלת אותו. "טפו על השאטל הזה. כלוב לחתולים בלי חלונות".

אני הולכת לבדוק את כלוב החתולים. השאטל, מיניבום מטעם העירייה שנועד להקל על התושבים, מקיף את שדרות ירושלים ומחבר אותה לדרך שלמה, לפיכך גם לדרום תל אביב. החוויה דומה למונית שירות: עולים איפה שרוצים על מסלול הנסיעה, יורדים איפה שמבקשים מהנהג, והעיקר – כל זה בחינם. כביכול, פיתרון אידאלי. אלא שעבור תושבי יפו רבים (ביניהם כותבת מילים אלה) שנוסעים מדי יום לתל אביב וחזרה, משמעות השאטל היא הארכת הדרך וסיבוכה. או בקיצור, כמו שאמר לי אחד הנוסעים, "אני לוקח שאטל כדי להגיע לאוטובוס שיקח אותי לתל אביב כדי להגיע לעבודה". אמייזינג.

"ומה לגבי השאטל?", אני שואלת אותו. "טפו על השאטל הזה. כלוב לחתולים בלי חלונות"

אני ממשיכה בשאטל לסיבוב שלם ובדרך פוגשת נוסעים שעולים ויורדים, כולם מתוסכלים במידה כזו או אחרת, רובם בני גיל הזהב. ברגע שהשאטל מתרוקן מאדם, תופס הנהג את המבט שלי במראה. "אני יכול להגיד לך משהו, בינינו?". "נו". "זה ישראלים, אוהבים להתלונן. הרכבת הזאת תעשה לנו רק דברים טובים. אז כמה שנים יהיה פה בלאגן, אז הולכים קצת יותר כדי לקחת אוטובוסים. אבל שאטלים, לא סידרו לכם? את יודעת כמה כסף זה?".

יש צדק בדבריו. אחרי הכל, קווי האוטובוס לא נעלמו, אלא פוצלו לרחובות צדדיים. קצת בלאגן, לא סוף העולם. השאלה האמתית היא מה יעלה בגורלם של בעלי העסקים בשדרה המרוקנת, חלקם מרוויחים בה את לחמם מזה 40 שנה ויותר. לפי השקט ששורר ברחובות בשיאו של יום עבודה, אפשר רק לקוות שישרדו כדי ליהנות מפירות הבנייה בעוד שנים שמספרן לא ידוע.