למישהו יש טישיו: 13 סרטים קלאסים שיסחטו לכם את כל הדמעות

בשבוע הראשון של הלחימה בדרום פרסמנו את הרשימה "13 סרטים שיעזרו לכם לשחרר את הדמעות", שהפכה להיות אחת הכתבות הנקראות ביותר ב"טיים אאוט" של השבועות האחרונים. ובכן, יש לנו עוד. אם גם לכם תקוע הבכי בגרון וחונק את הלב, וקשה לכם להוציא את זה, תנו לקולנוע לשחרר לכם אותו כמו שרק קולנוע יודע לעשות. בחרנו עוד 13 סרטים שיעשו את הטריק. בשביל מה אנחנו כאן אם לא כדי לסייע לציבור בשעתו הקשה. ולבכות.

 

סינמה פרדיסו (1988)

כמה אנשים שאלו אותי מדוע לא כללתי את סרטו של ג'וזפה טורנטורה ברשימה הראשונה של סוחטי הדמעות. הסיבה היא, ככל הנראה, הרושם הלא טוב שהותירה בי צפייה בגרסת הבמאי באורך 173 דקות שיצאה למסכים ב-2002. הגרסה שהעולם התאהב בה ב-1989 היתה קצרה בחמישים דקות, והרבה פחות קיטשית. כזכור, זה סיפורו של סלווטורה, במאי קולנוע מפורסם הנזכר בילדותו, שבה שימש כעוזרו של מקרין הסרטים אלפרדו (פיליפ נוארה) בעיירה קטנה בסיציליה. הזיכרונות מהסרטים והקרנתם לקהל הרחב הם רגעים קסומים ומלאים אהבה לקולנוע. החלק השני והפחות מוצלח – שאותו טורנטורה האריך ללא צורך – מתמקד בסיפור אהבתו של סלווטורה בן העשרה לנערה עשירה. חלקו האחרון של הסרט מחזיר אותנו להווה, שבו טוטו הבוגר נוסע ללוויה של אלפרדו, ואז יושב לצפות במתנה שהמקרין הוותיק השאיר לו – גלגל פילם שמורכב מקטעי סצנות רומנטיות וארוטיות שנקצצו מהסרטים הישנים בהוראת הכומר. מוזיקה מתוקה של אניו מוריקונה מלווה את רצף הנשיקות שגורם לסלווטורה לדמוע, ואנחנו דומעים איתו. 

 

איקירו (1952)

סרטו של אקירה קורוסאווה מופיע לרוב ברשימות של יצירות מופת, ולא של סוחטי דמעות, אבל בכל צפייה בו אני ממררת בבכי ולכן הוא כאן. זה סיפורו של פקיד עירייה מזדקן בשם ווטנבה (טקשי שימורה) המגלה שהוא גוסס מסרטן. לראשונה בחייו הוא מבין שמעולם לא התענג על דבר ושלא השיג כלום בחייו. אחרי שהוא מבזבז את חסכונותיו על שתייה, הוא חוזר למשרד שבו התמחה בגלגול טפסים למשרדים אחרים, ומקדיש את כוחותיו האחרונים להגשמת בקשתן של תושבות שכונה בטוקיו להקים גן שעשועים לילדים. חציו השני של הסרט מוקדש לטקס האשכבה של ווטנבה, שבו המשתתפים מרכיבים יחדיו תמונה של ימיו האחרונים. זאת אלגיה אינטימית ומפעימה המשלבת אירוניה והומניזם, ומנסחת מסר עז – אנחנו מה שאנחנו עושים. השוט שבו ווטנבה יושב על כיסא נדנדה בשלג ושר לעצמו שיר הוא מהיפים והמרגשים בתולדות הקולנוע.

 

הקול בראש (2015)

כמו סרטי ילדוּת רבים, "הקול בראש" מספר על קשיי הקליטה של ילדה בבית ספר חדש, אבל הפעם הסיפור נחווה מבפנים. פיט דוקטר מתרגם קורסי יסוד בפסיכולוגיה של הילד לחגיגה צבעונית ותוססת של מטאפורות ויזואליות, המחוברות לעלילת אקשן סוחפת. בתוך המרחב הפנימי של ריילי בת ה-11 יש מפקדה המנוהלת על ידי חמישה רגשות מגובשים – שמחה, עצב, פחד, כעס וגועל. לכל רגש יש צבע, אישיות וקול משלו, והם מנסים לעבוד יחד עד כמה שאפשר. שמחה האופטימית מנסה לשלוט בעניינים, אבל עצב העגומה מפריעה בלי להתכוון. ביום הראשון ללימודים ריילי חווה רגע קשה שמערער את שיווי המשקל הנפשי שלה, ושמחה ועצב יוצאות למסע שמטרתו להשיב את העניינים לסדרם. בדרכן הן אובדות בלבירינט של ספריית הזיכרונות, מבקרות בנבכי התת מודע ובאולפן הפקת החלומות ושאר הרפתקאות פרוידיאניות. הבכי מתפרץ בגדול בסצנה שבה החבר הדמיוני הנשכח בינג בונג מקריב את עצמו כדי ששמחה תוכל לצאת ממזבלת הזיכרונות. כשריילי מתבגרת הרגשות שלה מתבגרות איתה, ואנחנו מבינים שזה לא מקרי שעל אף ההבדלים הבולטים ביניהן, לעצב ולשמחה יש שיער כחול.

 

מיליונים (2004)

זה סיפורו של הילד היתום דמיאן (אלכס אטל המתוק), המתגורר עם אביו (ג'יימס נסביט) ואחיו הבכור אנתוני בבית ליד מסילת הרכבת בפרבר של ליברפול. במקום חבר דמיוני, את עולמו של דמיאן פוקדים קדושים נוצריים עם הילה צמודה. יום אחד נופל משמיים תיק מלא ליש"ט, ולדמיאן ואנתוני יש ימים ספורים לעשות משהו עם הכסף לפני המעבר ליורו (הנחת יסוד פיקטיבית אך משכנעת). לשני האחים יש תפיסות מאוד מנוגדות לגבי האוצר – אנתוני, שכבר חושב כמו מבוגרים, רוצה להשקיע אותו, דמיאן רוצה לעזור לעניים – והקונפליקט הזה מניע את הסיפור ואת היחסים בין האחים בעודם לומדים איך העולם מתנהל. דני בויל ("נער החידות ממומביי") משתמש בסגנונו הקופצני, הגימיקי, כדי לעצב את עולמו הפנימי השבור של ילד עצוב. החיבור המפתיע בין הסגנון התוקפני לבין הסיפור המריר-מתוק, ובין העולם הציני והאלים לבין תפיסת העולם המיטיבה של אלכס, שעוזרת לו להתמודד עם אובדנו, מניב נס קולנועי קטן – סרט שבא מהלב וכובש את הלב. 

 

איש הפיל (1980)

דיוויד לינץ' הוא לא שם שקופץ לראש כשחושבים על סרטי ממחטות, אבל לא תמצאו סרט מרגש יותר מ"איש הפיל". לינץ' נוהג להתבונן בעולם דרך מראה מעוותת ולאייר דימוי מפלצתי של בני האדם. אולי משום שבמקרה זה הוא סיפר על אדם עם חזות מעוותת שהעולם התייחס אליו כאל מפלצת, הוא חיפש דווקא את המרכיב האנושי של הסיפור. ג'וזף מריק, שנולד בבריטניה במחצית השנייה של המאה ה-19, לקה במחלה שעיוותה את גופו ואת פניו בצורה קיצונית, והוא הוצג לקהל כאטרקציה בפריק שואו. הסרט מספר עליו מנקודת מבטו של רופא מנתח (אנתוני הופקינס) שלוקח אותו לבית החולים כדי ללמוד אותו. להפתעתו הוא מגלה שמאחורי החזות המפלצתית יש אדם רגיש ונבון. ג'ון הרט מעצב דמות קורעת לב כאיש הפיל, שלראשונה בחייו חווה נדיבות לב, בסרט שצולם בשחור לבן מרהיב ביופיו.

אורות הכרך (1931)

צ'רלי צ'פלין הפך לאייקון תרבותי אהוב כל כך משום שידע איך לשלב הומור גאוני עם רגש טהור. מכון הקולנוע האמריקאי דירג את הקומדיה הרומנטית האילמת הזו, שנעשתה ארבע שנים אחרי שהקולנוע החל לדבר, במקום העשירי ברשימת סרטי האהבה האמריקאים הגדולים של כל הזמנים. בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את הנווד ישן בזרועותיו של פסל חדש שהוצב בכיכר העיר. זאת סצנה אירונית ומצחיקה להפליא, שמוציאה לשון לדמגוגיה של פוליטיקאים שמבטיחים לבוחרים הבטחות חסרות שחר. בהמשך הנווד נתקל ברחוב במוכרת פרחים עיוורת. היא טועה לחשוב שהוא איש עשיר, והוא אינו מתקן אותה והופך את עצמו לאביר של העלמה במצוקה. את הכסף שהוא משיג משיכור מליין הוא נותן לה כדי שתעבור ניתוח, בעוד הוא עצמו נותר חסר בית ומצבו הולך ומתדרדר. בסצנת הסיום הם נפגשים לראשונה אחרי שעברה את הניתוח, והקלוז אפ על פניו כשהיא מזהה אותו הוא מהרגעים הכי מכמירי לב שנראו מעולם על המסך הגדול.

הרוכב  (2017)

סיפור פשוט על כוכב רודיאו שחולם לחזור לזירה אחרי תאונת רכיבה שריסקה את גולגולתו, הפך בידיה של קלואי ז'או לבלדה מרגשת על הקיום האנושי. בריידי ג'אנדרו מגלם את עצמו במערבון אלגי ויפה להפליא המבוסס על חייו. פגישותיו מלאות הרוך עם חברו הטוב – כוכב רודיאו לשעבר שהפך למשותק עקב תאונה קשה – מספקות הצצה לעתיד אפשרי המצפה לו אם ישוב לרכוב. בינתיים הוא מאמן סוסים סרבנים. זאת הגרסה הכי לא הוליוודית של הסיפור הכי אמריקאי שורשי, על גברים שמאמינים שיש להם ייעוד גברי והם מסרבים לוותר עליו. מכל הסרטים שראיתי במאה הנוכחית, זה כנראה האחד שהוציא ממני את הבכי הכי מופתע ומתמשך. שנתיים אחרי כן ז'או ביימה את "ארץ נוודים" הנפלא שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר.

שיער (1979)

העיבוד היפה של מילוש פורמן למחזמר הקאלט של ג'יימס ראדו וג'רום רגני לא מאוד הצליח באמריקה אך התקבל במקומותינו באהבה גדולה, וזו רק הלכה וגדלה עם השנים. הסרט מאייר את ההיפים הניו יורקים המוחים נגד מלחמת וייטנאם כילדים נאיביים שרצים לאימא ואבא כשהם מסתבכים. השירים האהובים מציפים אותנו ברגש ובחדווה, והכוריאוגרפיה החופשית של טווילה ת'ארפ סוחפת. ברגר (טריט וויליאמס) כובש אותנו עם הביצוע החוצפני שלו ל"יש לי חיים" כשהוא רוקד על שולחן מהודר בבית עשירים, ולכן ליבנו יוצא אליו בסוף הסרט כשהוא נבלע במטוס תובלה צבאי שנושא חיילים אל החזית. 

דבר אליה (2002)

שני גברים זרים יושבים זה לצד זה במופע בלט מודרני של פינה באוש במדריד. אחד מהם מזיל דמעה והשני מבחין בכך, אך אינו אומר דבר. הם ישובו וייפגשו חודשים מאוחר יותר, כשהעיתונאי מרקו (דריו גרנדינטי) יבוא לבקר את אהובתו לוחמת השוורים המאושפזת בבית החולים, שם בניגנו (חווייר קמרה) עובד כאח ומטפל במסירות אין קץ ברקדנית אליסיה השרויה בתרדמת. בין הגברים תיווצר ידידות מיוחדת סביב התמיהה הגדולה איך מדברים אל אישה. זאת מרקחת ייחודית נוסח הקוסם פדרו אלמודובר, המערבת עלילה מפותלת ופרובוקטיבית, אהבות אובססיביות, דמויות מנתצות סטריאוטיפים, דימויים מיתולוגיים (מהנחש ועד שלגיה), וקולנוע אולטרה-מסוגנן וגם מופעי מחול ושירה (בהשתתפות כוכבים אורחים, בהם הזמר הברזילאי קאטנו ולוזו). כל זה, בלוויית המוזיקה הנפלאה של אלברטו איגלסיאס, מניב את הסרט הכי בוגר והרמוני של אלמודובר, שמציף את הצופה ברגשות עמוקים מכל הסוגים – דחייה ומשיכה, חושניות ורוחניות, צער ותקווה. זה סרט על אהבה, אובדן, תשוקה, בדידות, הקרבה, אמונה ומחילה. סצנת הסיום מחזירה אותנו לתיאטרון, והריגוש האחרון והמנחם נוצר על ידי שתי מילים פשוטות הכתובות על המסך, בתוספת אלומת אור הנדלקת בדיוק ברגע הנכון. זה לא סתם סרט, זאת אלכימיה.

 

באמריקה (2002)

סרט קטן של רגעים, שמצטברים לחוויה רגשית נדירה. זוג אירי צעיר (פדי קונסידיין וסמנתה מורטון) ושתי בנותיהם הקטנות מהגרים לניו יורק ומשתכנים בבית דירות עלוב, המאוכלס בטיפוסים לא ידידותיים. המשפחה מתמודדת עם טרדות חיי היום יום בצל האבל הנמשך על מותו של הבן הצעיר, והסיפור נפרס דרך עיניה של הבת הבכורה, הכל כך רצינית, שמתבוננת על החיים דרך מצלמת הווידאו של אחיה המת, ומשוחחת איתו תדירות, באופן שמעניק למציאות הקשה מימד של אגדה קסומה. ג'ים שרידן ("כף רגלי השמאלית" – גם הוא סרט מבכיא ביותר), יוצר נבון, שהסיפור והכאב שבליבו צומחים מחייו, עושה כאן סרט אישי מאוד ומרגש עד דמעות. כל פעם שנדמה שהוא עשוי ליפול לסנטימנטליות, הוא מאגף את המלכודת במפתיע, חודר ישר ללב, ולא יוצא משם. התסריט, מורטון ודג'ימון הונסו המגלם את השכן הטוב, היו מועמדים לאוסקר. הסרט מסתיים בחיווי אישי מפעים על אהבתו לקולנוע כחלק בלתי נפרד מאוצר הדימויים והזיכרונות הפרטי של כל אדם. פשוט נפלא.

 

 

ענק הברזל (1999)

בראד בירד הוא אחד הבמאים המצליחים בהוליווד. הוא חתום על סרטים כמו "רטטוי", "משפחת סופר-על" וגם "משימה בלתי אפשרית 4". סרטו הראשון באורך מלא זכה לביקורות נרגשות וגרף שלל פרסים אך נכשל בקופות. במקרה זה המבקרים צדקו, ואחרי שקיבל הזדמנות שניה בצפייה ביתית, הסרט זכה למעמד של קאלט. לשמחתי הספקתי לצפות בו על המסך הגדול כשיצא בניו יורק, ואני זוכרת את עצמי ממררת בבכי למול הסיפור על הרובוט הענקי שנפל מהחלל בימי המלחמה הקרה, והילד הוגארט שמתיידד איתו ומנסה לעזור לו. כן, נקודת המוצא מזכירה את "אי.טי.", אבל הסרט שמבוסס על סיפור שכתב המשורר האנגלי טד יוז ב-1968, מתפתח לכיוונים אחרים, והוא גורם לנו להזדהות בכל נימי נפשנו עם ענק ברזל גרגרן (הוא טורף מכוניות) שצויר ביד. 

 

קן הקוקיה (1975)

זה סיפור קלאסי של אנדרדוג – סרט שכולם דחו ולבסוף הפך להיות תרנגולת המטילה ביצי זהב (אוסקרים לסרט, לבמאי ולשחקנים) ולקלאסיקה אמריקאית. הסיפור עוקב אחר מקמרפי, אסיר פרוע שנשלח להסתכלות במוסד פסיכיאטרי, שם הוא מקווה לחופש יחסי. המפגש בין החולים לבין האיש המרדן מעורר בהם כוחות חיים שנדמו, והממסד הרפואי יוצא לדכאו באכזריות. הופעתו הקורעת של ג'ק ניקולסון (זה הסרט שהפך אותו לכוכב) ושלל בחירות אמנותיות, הפכו את היצירה לאחת האמירות הפוליטיות/חברתיות ואמנותיות המעניינות של שנות השבעים. הסרט צולם במחלקה של בית חולים פסיכיאטרי באורגון והגבול בין הבדיון למציאות היטשטש. השחקנים (בהם דני דה ויטו וכריסטופר לויד האלמונים) חיו במחלקה, הסתובבו בין החולים (שאף נראים פה ושם בסרט) ולמדו את הדמויות כמו בתיאטרון של סטניסלבסקי. הפסיכיאטרים בסרט הם הפסיכיאטרים של בית החולים. פעמים רבות הופעלה המצלמה בלא ידיעת השחקנים, ומילוש פורמן (שזה הסרט השני שלו ברשימה) השתמש ביותר ממצלמה אחת כדי שכל השחקנים יהיו בתוך הסיטואציה, גם כשהם לא מדברים. זאת אלגוריה מצמררת על החיים במשטר טוטליטרי, וגם דרמה אנושית מוחצת, עם סיום שמועך את הלב ובו בזמן מרחיב אותו.

 

הקיץ של אביה (1988)

היש דבר עצוב יותר מילדה בודדה שאף אחד לא מגיע ליום הולדת שלה? סצנת ה"מומולדת" שבה אמה חולת הנפש של אביה מביכה אותה בניסיונה העקשני לשמח אותה, הפכה לאחד הרגעים הכי איקוניים בקולנוע הישראלי. כל כך הרבה פרודיות נעשו עליה שאפשר לשכוח עד כמה היא מכמירת לב. העיבוד של אלי כהן לספרה האוטוביוגרפי של גילה אלמגור, שגם מגלמת את אמה שלה, מוגש מנקודת מבטה של ילדה יתומה בת 10, שחיה בפנימייה כי אמה ניצולת השואה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. לצד הכאבים הטיפוסיים לגיל הילדות, אביה (קאיפו כהן הנהדרת) מתמודדת עם המבוכה הקשה שאמה האוהבת והלא יציבה גורמת לה שוב ושוב. זה סרט התבגרות יפה ונוגע ללב שזכה בפרס דב הכסף בפסטיבל ברלין (בשנה שבה "איש הגשם" זכה בדב הזהב).