מותר כבר לבכות: 13 סרטים שיעזרו לכם לשחרר את הדמעות

ימים קשים דורשים אמצעים קשים, ואם אתם מתים להוציא את הדמעות, הסרטים האלו יעזרו לכם לשחרר.

למעלה (2009)

באולפני פיקסאר יצרו הרבה סרטים מרגשים, אבל זה אולי המרגש שבכולם. הדמעות מגיעות כבר בהתחלה, בסיקוונס היפהפה שמתאר את הזוגיות האוהבת של קרל ואלי על פני השנים, מילדותם ועד שהיא נופלת למשכב והולכת לעולמה לפני שהשניים הספיקו להגשים את חלומם לבקר במפלי גן העדן בוונצואלה. כשבאים לאסוף אותו לבית אבות, האלמן הקשיש מחבר לביתו המוני בלונים צבעוניים וממריא לוונצואלה, בחברת ילד שמנמן שהיה במקרה על המרפסת האחורית. זה שילוב מופלא של תוכן אנושי, עם פנטזיה מרוממת לב על החמצה ועל הגשמה.

היומן (2004)

כשהעיבוד לספרו הראשון של יצרן מסחטות הדמעות ניקולס ספארקס יצא למסכים, הוא זכה לקבלת פנים קרירה מהמבקרים (מאז נוצרו עוד המון כאלה). אבל הצופים התאהבו בסיפור אהבתם השבורה של היורשת ובן מעמד הפועלים, כפי שהוא מסופר בבית אבות על ידי ג'יימס גארנר לג'ינה רולנדס (אמו של במאי הסרט ניק קסבטס), והיום הוא מופיע בכל הרשימות של סרטי הממחטות הגדולים – אז מי אני שאתווכח עם הכרעת ההמון. ריאן גוסלינג ורייצ'ל מקאדמס רעננים ויפים ומתנשקים בגשם, ושני האריות הזקנים מוסיפים קלאסה.

משפחת בלייה (2014)

ב-2021 זכה "קודה" באוסקר לסרט הטוב ביותר. זה היה מקרה יוצא דופן של רימייק אמריקאי שהוא שלם יותר מהסרט הצרפתי שעליו הוא מבוסס. ועדיין, למרות פגמיו, המקור יותר מרגש. זה סיפורה של בת שומעת להורים חרשים, שבני משפחתה נסמכים עליה בתקשורת שלהם עם העולם. כשהיא מצטרפת למקהלת בית הספר נפתחת בפניה דלת לחיים אחרים, והיא מתחבטת בין האחריות שלה כלפי משפחתה לבין בחירה בדרך עצמאית. החלטתה של הגיבורה הצעירה לא לספר לבני משפחתה שהיא שרה לא לגמרי ברורה, אבל שתי סצנות מאוד מאוד מרגשות של הופעתה על הבמה עם שירים של מישל סרדו מול הוריה מבטלות כל אפשרות להתנגד לסרט.

מרי פופינס (1964)

וולט דיסני רדף במשך כעשרים שנה אחרי פמלה טרוורס ורצה להפוך את ספרה האהוב לסרט מצויר, אבל הסופרת התעקשה, וככה הרווחנו את ג'ולי אנדרוז בתפקיד האומנת האנגלייה הנוקשה עם לב הזהב וקול הפעמונים, שנוחתת מהשמיים מצוידת במטריה מעופפת. האחים שרמן כתבו לה שירים נפלאים, והתסריטאים הבינו שזה בעצם סיפור על חינוכם של ההורים, שהזניחו את ילדיהם. הזמן לא העם את זוהרו של סרט הילדות הנפלא הזה. סצנת הסיום שבה ג'יין ומייקל הולכים עם אביהם הבנקאי ואמם הסופרג'יסטית להעיף עפיפונים בפארק היא אחת המרגשות בתולדות הקולנוע.

קרא לי בשמך (2017)

סיפור אהבה יפהפה, נטול אסונות ולא טראגי, שמותיר אחריו שובל של עצב מהדהד. בבית כפרי רחב ידיים בצפון איטליה מתגוררת משפחת פרלמן. מאמריקה מגיע אוליבר (ארמי האמר), סטודנט לארכאולוגיה שבא לעשות מחקר אקדמי בהנחייתו של פרופסור פרלמן (מייקל סטולברג). אליו בן ה-17 (טימותי שאלאמה בתפקיד שהפך אותו לכוכב) מטפח אנטיפתיה מידית לאמריקאי הנינוח, שמפגין חביבות לא מתחייבת לכולם. הסרט נע בעצלתיים בין שכשוך בבריכה לארוחות ערב, ולרכיבות משותפות על אופניים. רק אחרי כארבעים דקות אליו מעז לרמוז לאוליבר שהוא מעוניין. אבל הוא עדיין בתול ואוליבר נזהר. לוקה גוואדנינו יצר סרט מתבונן ומחבק על אהבה נדירה, ועל הצורך לחוות אותה בשלמות, מתוך התמסרות מלאה לאושר ולצער שהיא מביאה איתה.

אי.טי. – חבר מכוכב אחר (1982)

סרטו האהוב של סטיבן ספילברג הוא פנטזיה אוטוביוגרפית מרחיבת לב, שהיא גם הרהור חכם על התבגרות, ובה האישי והקוסמי משתלבים באופן מושלם. הילד אליוט (הנרי תומאס הנפלא), שמתקשה להתמודד עם עזיבת אביו ומרגיש דחוי על ידי החברים של אחיו הגדול, פוגש חייזר שנזנח מאחור על כדור הארץ, וזה משמש לו מעין חבר דמיוני ותחליף אב. בין השניים מתפתחת טלפתיה רגשית, שמביאה את אליוט להזדהות עם רצונו של אי.טי. לחזור לכוכב שלו. הוא עוזר לו להגשים את משימתו ובאמצעות הפרידה ממנו מעבד מחדש את פרידתו מאביו. אפשר להתחיל לבכות כבר בסצנת האופניים המעופפים, או לחכות לסוף, שכולו מחווה ל"הקוסם מארץ עוץ".

סיפורו של רחוב ביל (2018)

העיבוד הנפלא של בארי ג'נקינס ("אור ירח") לרומן מאת ג'יימס בולדווין כשל בקופות, אך היום הוא נכלל בכל הרשימות של סוחטי הדמעות הכי טובים. זה סיפור אהבה יפהפה ועצוב בין שני צעירים חינניים, וגם סוג של דרמה משפטית המנסחת כתב אישום חריף נגד הגזענות הממוסדת של החברה הלבנה ושל מערכת המשפט האמריקאית. הסרט עשיר וויזואלית, כתוב, משוחק ומבוים לעילא, והוא מציף ברגש מהשוט הראשון ועד השוט המושלם שמסיים אותו.

מטריות שרבורג (1964)

סרטו המופלא של ז'אק דמי משלב צבעוניות הוליוודית דחוסה ומוזיקה מופלאה שהלחין מישל לגרנד, עם סיפור קטן וריאליסטי באופן מפתיע, על אהבת נעורים שאינה שורדת כשהמוסכניק גי נשלח למלחמה באלג'יר, וז'נבייב (קתרין דנב בת העשרים) מוצאת עצמה בהריון. כשהוא עוזב היא שרה שלא תוכל לחיות בלעדיו ומבטיחה לחכות לו כל חייה. אבל לתדהמתה היא מגלה שלא מתים מצער, ואחרי כמה חודשים נישאת לבחור נחמד. סופו של הסרט – על המציאות שמנצחת את החלומות הרומנטיים – הוא הכי אופטימי והכי עצוב בעולם ואין סיכוי לצפות בו בלי למרר בבכי.

נסיכה קטנה (1995)

סרטו האמריקאי הראשון של אלפונסו קוארון ("כוח משיכה", "רומא") הוא עיבוד לספר הילדים הקלאסי של פרנסס הודג'סון ברנט. זה סרט קסום, לא רק לילדים, על שרה קרו הקטנה שנשלחת לפנימיית בנות בניו יורק בזמן שאביה נלחם במלחמת העולם הראשונה. המנהלת הנוקשה מתעמרת בה, וכדי להתמודד עם מר גורלה שרה טווה עלילות סוערות בהשראת ימיה בהודו ומבדרת את שאר הילדות המתקבצות סביבה בחשאי. זה סרט עתיר יופי (זאת הייתה המועמדות הראשונה של הצלם עמנואל לובצקי לאוסקר – היום יש לו שלושה פסלונים) ומרגש מאוד, על הצורך של כולנו באהבה ועל הנחמה שבדמיון.

כך היינו (1973)

רוברט רדפורד הוא חתיך בלונדיני ומוכשר שלוקח את החיים בקלות. ברברה סטרייסנד היא יהודיה עם עקרונות שעובדת קשה לתקן את העולם. היא מתאהבת בו ראשונה, אחר כך גם הוא מתאהב, אבל חוץ מזה את זו הם רוצים דברים שונים מהחיים. סרטו של סידני פולאק מתחיל ב-1937, ממשיך דרך מלחמת העולם השנייה והמקרתיזם, ומסתיים כשהם נפגשים במקרה ברחוב כמה שנים אחרי פרידתם. אפשר לראות שהם עדיין אוהבים אבל יודעים שהם לא יכולים להיות יחד. ואז היא מעבירה את ידה בשיערו.

לעוף כל הדרך הביתה (1996)

זה סיפור אמיתי, פחות או יותר, על אב (ג'ף דניאלס) ובתו היתומה מאם (אנה פקווין בת ה-14) שבונים גלשנים ממונעים כדי להתוות את הדרך לאווזים יתומים שעפים דרומה, מקנדה הקרה לשמורת ציפורים בצפון קרוליינה. לאורך הדרך הם נתקלים בשלל מכשולים (כולל האווז הצולע איגור שמתקשה לעוף), אך גם צוברים אוהדים, וסצנת הסיום היא מהיפות והמרגשות ביותר שתראו, אם עדיין לא ראיתם. תעופה תמיד מרוממת את הלב (ראו "למעלה" ו"אי.טי.") רק שהפעם לא מדובר בפנטזיה, והצלם הגדול קיילב דשנל מספק מראות קסומים שזיכו אותו במועמדות לאוסקר.

סיפור נישואים (2019)

זה מתחיל כמו סיפור על זוגיות מופלאה של שני אנשים מקסימים. עד שמתברר שהמונטאז' של הרגעים היפים הוא משהו שיועץ הגירושים שלהם ביקש מהם להכין לקראת הפגישה. ואז הסרט נעשה נורא נורא עצוב. מתוך האושר קשה לדמיין את השבר, עד שניקול (סקרלט ג'והנסון) מציגה בפני עורכת דין (לורה דרן) זווית אחרת על חיי הנישואים. מנקודת מבטה הם היו הרבה פחות מספקים, כי בעלה צ'רלי (אדם דרייבר) יותר אנוכי מכפי שהוא עצמו מוכן להודות. מרוכז ברצונותיו ובאמנות שלו כבמאי תיאטרון, הוא אינו מבחין בצרכים של זוגתו, שוויתרה בעבורו על קריירה של כוכבת קולנוע. נואה באומבך, שכתב וביים, מייצג באופן כן ומלא אמפתיה את שני גיבוריו הנבונים והרגישים בסרט וירטואוזי שנחווה כחתיכת חיים כואבת. ברגע יפה ועצוב  שמסכם את ההחמצה הגדולה, דרייבר שר את "Being Alive" מתוך המחזמר "Company" של סטיבן סונדהיים, והלב נחמץ.

פורסט גמפ (1994)

כל פעם שאני מרכיבה רשימה של הסרטים הכי גדולים, מישהו שואל למה נעדר ממנה סרטו של רוברט זמקיס על האיש התם שאיכשהו השתלב בשלל אירועים היסטוריים. הסיבה היא שעם זאת שהוא מלא הברקות, ומעוגן בהופעה פנומנלית של טום הנקס, אני לא חושבת שהוא התגבש למשהו שהוא יותר מסך חלקיו. ברשימה הנוכחית הוא משתלב בקלות, ולו בשל הסצנה הפלאית שבה הילד שרגליו כלואות בסדים בורח מנערים בריונים, מגלה שהוא יודע לרוץ כמו הרוח, וממשיך לרוץ כל חייו. "רוץ, פורסט, רוץ!" צועקת מאחור ג'ני אהובתו, והוא ישוב אל הנערה הטראגית לאורך חייה ותמיד יעניק לה תמיכה שאינה תלויה בדבר.