"זהו, אין יותר וולפנייטס ואין יותר קלאסיק. אתמול היה היום האחרון", הכריז בעמוד הפייסבוק שלו המסעדן רן יונגר, הבעלים של המסעדה הדואלית שבפינת הרחובות יהודה המכבי-וייצמן. "אחרי 10 שנים ביהודה המכבי ו-20 שנה במסעדות, התעייפתי" הוא כתב, ובכך קבר את השריד האחרון לרשת ההמבורגרים בת 20 השנה, שבימים אחרים שינתה את תרבות ההמבורגרים של תל אביב. בסופ"ש הזה נטגן איזה בייקון לזכרו של הוולפנייט ספיישל.
>>

הסיבה לסגירה, כפי שיונגר מסבירבאותו פוסט פייסבוק, דווקא לא קשורה באופן ישיר למלחמה, אלא יותר לאתגר ידוע איתו מתמודדים מסעדנים, ומאז ה-7 באוקטובר עוד יותר. "מי שמכיר את התחום, וגם מי שלא ושומע מבחוץ, יודע כמה התחום הזה קשה. מאוד קשה. עם הכל הצלחתי להתמודד: קורונה, המלחמה בעזה, מבצעים צבאיים במשך שנים, המלחמה באיראן, רגולציה בלתי אפשרית במסעדות, חומרי גלם שעולים בערך כל יום ו-3 שעות בדרכים בממוצע בכל יום. אבל דבר אחד הכריע אותי – העובדים".

"החיפוש הבלתי נגמר אחרי עובדים, כל יום כל היום, פשוט שבר אותי", הוסיף יונגר. "בעיית העובדים ידועה בתחום מאז ומתמיד, אבל אחרי 7 באוקטובר היא הפכה לבלתי אפשרית. גם כשאתה כבר מוצא עובדים, הם עושים טובה שהם באים לעבוד. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אבל הרוב המכריע לא בא לעבוד, ולא רוצה לעבוד – ועם זה לא הצלחתי להתמודד. מצב העובדים ברחבי הארץ גרוע מאוד, אבל בתל אביב פי כמה וכמה, וזו הסיבה שהחלטתי לסגור".

וולפנייטס הוקמה ב-2005 בלילינבלום פינת נחלת בנימין – המקום בו עוד עומד סניף של ויטרינה – תחת השם וולפגנג שף בורגר, וכשלוחה של מסעדת סרגוס. בימים בהם רק מוזס ואגאדיר שלטו בעיר, וולפנייטס היתה האח הצעיר והחוצפן שהציעה רצועות בייקון עבות, רטבי שום קונפי, גבינות אמנטל ותוספות אחרות שמאז כבר הפכו לסטנדרט עירוני, שלא לדבר על האופציה להזמין ארוחה עסקית לאורך כל היום (ובמיוחד הלילה). עם מערך משלוחים משלהם, הם השתלטו במהרה על האגף הלילי של המאנץ' העירוני, ושינו את האופן שבו תל אביבים מזמינים את ההמבורגר שלהם.

לאורך השנים היצע ההמבורגרים של העיר השתדרג, במקביל להפיכתה של וולפנייטס לרשת ארצית – מה שהוביל באופן טבעי לירידה מסוימת ברמה, ובשלב מאוחר יותר, גם למעבר בעלים וכשרות וכל מה שמבאס. לפני כארבע שנים הסניף האחרון של הרשת, בפינת הרחובות יהודה מכבי וויצמן, עבר מיתוג ובנייה מחדש למסעדה בשם "קלאסיק", שאיחדה בין ההמבורגרים של וולפנייטס לפיצה של "בזיליקום" – גם מותג תל אביבי אייקוני מראשית שנות האלפיים.בביקורת על המקום עם פתיחתו, כתב מבקר אוכל הרחוב מתן שרון כי "תהילת העבר אולי מתה, אבל יש משהו מנחם בלדעת שהוא עדיין נשאר בחיים". עכשיו גם זה נגמר, והנחמה היחידה שיש היא זיכרונות טובים, והידיעה שהם תרמו רבות לתרבות ההמבורגר של ישראל, ותל אביב בפרט.

• אוכלים שותים
• סגירה
• וולפנייטס
• קלאסיקות

השורה התחתונה: זה לא זה. על משפט הפתיחה הזה חשבתי בערך בפרק הרביעי של "מאה שנים של בדידות" בגרסת נטפליקס. אבל אז הגיעו שני הפרקים האחרונים (מבין השמונה שמרכיבים את החצי הראשון של הסדרה), ויחסי אל העיבוד לספרו של גבריאל גארסייה מארקס החל להשתנות. היה זה השלב שבו הזרעים של הסכסוך הפוליטי שנזרעו קודם לכן החלו לפרוח, והדמויות הלא מוגדרות דיין החלו להתגבש. עד אז התרשמתי שבעיבוד הושקעה הרבה מחשבה ויזואלית, ושנעשה בו ניסיון מעורר הערכה להתמודד עם הנזילות של הזמן, אבל הדרמה נותרה שטוחה ולא ממש היה לי אכפת מאף אחת מהדמויות.

>> שורפות את המסך: 20 הסדרות הכי טובות שאתם צריכים לראות עכשיו
>> סרט ניצחון: 10 סרטי הקולנוע הכי טובים של 2024 (ועוד אחד לנשמה)

את "מאה שנים של בדידות" קראתי בנעורי, וזכרתי מעט מאוד מהעלילה, אך זכרתי תחושות שאפפו אותי במהלך הקריאה. זאת היתה חוויה מסעירה, מכשפת, מלאת תשוקה. לא כן הצפייה, שהרגישה כמו מארקס מדולל במים.אף עיבוד קולנועי ליצירה של הסופר הקולומביאני – שראיתי עד כה – לא התקרב לקסם של המקור. גרוע מכולם היה "אהבה בימי כולרה" דובר האנגלית מ-2007, עם חווייר בארדם בהופעה שהוא בוודאי מעדיף לשכוח. יש לציין שרודריגו גרסייה, בנו של מארקס, שהוא קולנוען לא מאוד מוכשר בפני עצמו ("דברים שאפשר לדעת עליה"), נמנע מלעבד את ספריו של אביו.

על פניו, ריאליזם מאגי אמור להתאים לקולנוע, שהוא מדיום אודיו-ויזואלי עם מסורת ארוכה של ריאליזם ושל פנטזיה. אבל השילוב המטאפורי של השניים הכשיל לא מעט יוצרים, מה גם שקולנוענים בעלי חזון לרוב נמנעים מהתמודדות עם יצירות ספרות גדולות, ומלאכת העיבוד מופקדת בידי קולנוענים פחותים. במקרה זה מדובר בשני במאים – לאורה מורה אורטגה הקולומביאנית, ואלכס גרסייה לופז יליד ארגנטינה – שאיני מכירה את עבודתם הקודמת.

מארקס, כך כתוב בכל מקום, סירב למכור את הזכויות ליהלום שבכתר יצירתו (אולי אחרי שצפה באימה בעיבודים ליצירות אחרות שלו) ורק אחרי מותו ב-2014 החליטו בני משפחתו לשתף פעולה עם נטפליקס. אך "מאה שנים של בדידות" עובד לקולנוע ב-1984 על ידי שוג'י טריאמה, שהעביר את הסיפור ליפן. אני לא מכירה את הסרט, אבל הטריילר (כאן למטה) מסקרן, ויכול להיות שהעתקת העלילה לרקע תרבותי שונה דווקא שחררה את דמיונו.

היתרון של סדרת טלוויזיה הוא כמובן האורך, שמאפשר לספר את הסיפור כולו בלי לוותר על דמויות ותתי עלילות. החיסרון הוא הגודל. קשה להישאב אל תוך עולם קסום בעל כללים וקצב משלו כשהוא מצומצם לממדי המסך הביתי. נטפליקס לא חסכו בהוצאות על התפאורה המשתנה של מקונדו, וצמד הבמאים לא חסכו בתנועות מצלמה מרשימות הנעות בעקבות הדמויות במרחבי הבית של משפחת בואנדיה (בולט במיוחד המעקב אחר ילד ערום) כדימוי לזרימת החיים. אבל, כאמור, הדרמה של הדמויות לא מתגבשת עד שלב מאוחר, וקולו של המספר תורם לכך שהדימויים היפים נחווים כמו איור לספר. יכול להיות שדיאלוגים יותר עשירים היו יכולים לתרום להחייאה של הדמויות.

אאורליו בואנדיה (קלאודיו קטניו), שפניו הן הראשונות שנחשפות לצופים בתחילת הסדרה, במקביל להקראת המשפט הפותח של הספר על ידי המספר בפסקול, הופך לדמות מעניינת רק בפרק השביעי, כשהוא מכתיר את עצמו לקולונל בצבא המורדים הליברלים. לפני כן הוא דמות פרווה למדי, והתאהבותו העקשנית בילדה שתהיה לאשתו, אינה מניבה ניצוצות. כך גם אחיינו ארקדיו, שהופך מילד דחוי חובב צילום למושל עריץ. המהפכים הקיצוניים של שני הגברים הרכים האלה אמורים לספק בוקסים רגשיים, אבל זה לא קורה כי כל עוד הם רכים הנוכחות שלהם חיוורת מדי, כמעט שקופה.

קראתי תלונות שהסדרה מעט איטית מדי, ואני דווקא חשבתי שאולי היא ממהרת מדי ומרפרפת על פני הדמויות. זה בלט לי בתיאור ההתפשטות של מגיפת האינסומניה, שגורמת לאבי המשפחה לשכוח את אשתו – עוד רגע מפוספס מבחינה רגשית.

התשוקות הסוערות מהספר, שחלקן מוקראות על ידי המספר, מתורגמות לסצנות סקס קונבנציונליות שאינן מצליחות להבעיר את המסך, לפחות עד חזרתו של האח הבכור והסקסי חוזה ארקדיו (אדגר ויטורינו). גם הנשים הותירו אותי די אדישה לאהבותיהן ולסבלותיהן, עד שאם המשפחה אורסולה (מרליידה סוטו המצוינת) תפסה את ההובלה והפכה לגיבורה עזה ומרשימה. אורסולה היא בסופו של דבר הדמות הכי מורכבת ומעניינת בסדרה.

הסיפור על העיירה מקונדו – מעין אוטופיה חילונית שמוקמת בלב ביצה הרחק מהציוויליזציה, עד שהציוויליזציה מגיעה אליה ומשחיתה אותה – נושא הדים של אלגוריה פוליטית. כשחיילים עם רובים מתחילים לשטוף את המסך, האקשן מלווה בדרמה מוסרית ופסיכולוגית והכל נעשה יותר טעון ואפקטיבי. העונה הראשונה מתוך שתיים מסתיימת בקליף האנגר שנועד להחזיר את הצופים לעונה הבאה. זה רגע טוב לסיים בו גם מבחינה רעיונית, בהותירו מסר מהדהד באוויר. אבל אחרי שמונה פרקים, "מאה שנים של בדידות" היא עדיין גרסה לא הכרחית של הספר שנחשב לאחת מיצירות המופת הגדולות של כל הזמנים. עם כל ההשקעה, זאת אפילו לא הסדרה הכי טובה של נטפליקס.
>> "מאה שנים של בדידות" // A Hundred Years Of Solitude // חלק ראשון, שמונה פרקים // עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• קלאסיקות
• ספרות עולם