50 שנה ל"קברט": עוד 10 מיוזיקלס שאתם מוכרחים לראות

"ברוכים הבאים לקברט. השאירו את צרותיכם בחוץ. כאן בפנים החיים יפים", שר המארח בפתיחת המחזמר "קברט", שעלה למסכים החודש לפני חמישים שנה. הבחוץ הוא ברלין של 1931, כשברחובות הולכים ומתרבים נאצים שמהלכים אימה על מי שמעז להתנגד להם. ככל שהסרט מתקדם האימה הזאת חודרת גם לתוך מועדון הלילה ההדוניסטי, מחופשת לשיר אנטישמי חביב או לריקוד של דראג קווינס עם רובים. 

המיוזיקל עתיר האוסקרים (רק את פרס הסרט הטוב הוא הפסיד ל"הסנדק") הוא יצירת מופת דחוסה באווירה וחודרת קרביים, שבמרכזה הופעה בלתי נשכחת של לייזה מינלי כסאלי בולס, זמרת אמריקאית המופיעה במועדון קיט-קט. סאלי הילדותית עם הכוכבים בעיניים כל כך נוגעת ללב בניתוק שלה ממה שקורה סביבה. היא מנסה להציג עצמה לעולם כפאם פטאל בינלאומית ("את פטאלית בערך כמו סוכריית מנטה אחרי הארוחה" אומר לה חברה ההומו בריאן) ומקווה להתגלות על ידי מישהו שיקדם את הקריירה שלה. שירי האהבה הנכזבת המתוקים ומלאי הכמיהה שהיא שרה ("Maybe This Time") מאוזנים על ידי השירים המתגרים והגרוטסקיים של המארח האנדרוגיני, בגילומו השנון והמצמרר של ג'ואל גריי (שהגיע לכאן מההפקה הבימתית המקורית שביים הרולד פרינס). 

ג'ון קנדר ופרד אב כתבו את השירים בסגנון הקברטים הברלינאים, ובוב פוסי הגאון ביים ויצר את הכוריאוגרפיה בעלת התו הייחודי. הרגע הכי מרומם, ומבעית בשל כך, הוא השיר "המחר שייך לי" היפיפה והסוחף, המושר בקולו הצלול של נער צח פנים, שגורם גם לנו לרצות להצטרף אליו, גם כשאנחנו רואים את צלב הקרס על זרועו.

לציון חגיגות החמישים, הרכבתי רשימה של עשרה מיוזיקלס הכרחיים שבינם לבין "קברט" יש קשרים כאלה ואחרים – תוכניים, סגנוניים או ביוגרפיים.

שיקגו 2002

שלוש שנים אחרי "קברט" בוב פוסי שב לשתף פעולה עם כותבי השירים ג'ון קנדר ופרד אב, ויחד הם יצרו את המחזמר הבימתי "שיקגו". המיוזיקל האירוני על צמד רוצחות שאפתניות שהפכו לסלבריטיז (סיפור אמיתי) זכה להצלחה גדולה, חזר לבמה ב-1996, וב-2002 הגיע למסך הקולנוע. הבמאי רוב מרשל למד מפוסי (שמת ב-1987) איך לעצב את השירים והריקודים כדימוי לעולמן הפנימי של הדמויות, שלא לדבר על הכוריאוגרפיה הסקסית. קתרין זטה ג'ונס ורנה זלווגר מבעירות את המסך במחזמר האחרון שזכה (בזכות מלאה) באוסקר לסרט הטוב ביותר.

כל הג'אז הזה 1979

סרטו הסמי-אוטוביוגרפי של בוב פוסי מדורג במקום ה-14 ברשימת המיוזיקלס הגדולים שהרכיב מכון הקולנוע האמריקאי ("קברט" במקום ה-5). הסרט נקרא על שם השיר הפותח של "שיקגו" ומעצב דיוקן של כוראוגרף שתיין וחובב נשים (רוי שיידר) שעובד על העלאת מחזמר חדש. הריקודים המופלאים נוצרים מול עינינו באמצעות צילום ועריכה מושלמים. 

צלילי המוזיקה 1965

זה מחזמר כה מתוק על נזירה תמה שמטפלת בשבעה ילדים חצופים, שאפשר כמעט לשכוח שהוא נפרס על רקע עליית הנאצים באוסטריה של 1938. ריצ'ארד רוג'רס ואוסקר המרשטיין כתבו את השירים האהובים, וג'ולי אנדרוז האחת והיחידה העניקה להם את קול הפעמונים שלה. כריסטופר פלאמר החמצמץ בתפקיד האב הסמכותי והאנטי-נאצי קצת מאזן את מינון המתיקות. נופי זלצבורג הם חלק מהפיתוי של הסרט זוכה האוסקר, שגם היום קשה לעמוד פניו. 

שיער 1979

כמו "קברט", גם המיוזיקל הזה הוא תגובה לתקופה היסטורית אלימה. העיבוד של מילוש פורמן למחזמר הרוק מאת ג'רום רגני וג'יימס ראדו, מציג בפנינו את ניו יורק בתקופת מלחמת וייטנאם, דרך עיניו התמות של קלוד שמגיע לשם כדי להתגייס לצבא. בסנטרל פארק הוא נדהם לפגוש היפים ששורפים את צווי הגיוס שלהם ושרים שירים על מעשי סדום, מציצות וסמים, אבל בבסיס הם ילדים תמימים בעצמם. כשטריט וויליאמס כברגר רוקד ושר "יש לי חיים" על שולחן ארוחה חגיגי במסיבה חנוטה של החברה הגבוהה, אנחנו מקבלים דימוי סוחף למרד חסר הסיכוי של הצעירים שיהפכו לבשר תותחים.

ניו יורק ניו יורק 1977

"תתחילו להפיץ את החדשות, אני עוזבת היום, אני רוצה להיות חלק מזה, ניו יורק, ניו יורק", שרה ליזה מינלי חמש שנים אחרי "קברט", והשיר הפך להמנון מס' אחת של העיר, שהוקדשו לה אינספור שירים. מרטין סקורסזה, במאי הבית של ניו יורק, החליט שהוא רוצה להקדיש לעיר גם מחזמר בסגנון המיוזיקלס ההוליוודיים של פעם. מינלי ורוברט דה נירו מגלמים זמרת וסקסופוניסט שנפגשים ביום האחרון של מלחמת העולם השנייה ופוצחים ברומן שיודע יותר מורדות מעליות. את השירים כתבו קנדר ואב, הצמד מ"קברט".

כוכב נולד 1954

לייזה מינלי היתה בת שמונה כשאמה ג'ודי גרלנד צילמה את המיוזיקל העצוב הזה. הסרט נועד להיות הקמבק של הכוכבת הנערצת בת ה-32, שגדלה בהוליווד וקצת הלכה לאיבוד. כמו ברימייק עם ליידי גאגא ובראדלי קופר, זה סיפור עלייתה של זמרת צעירה במקביל להתרסקות הקריירה של בעלה הכוכב השתיין (ג'יימס מייסון הנפלא). כשגרלנד שוברת את ליבנו עם הביצוע שלה ל"The Man That Got Away" אפשר לשמוע מאיפה הגיע קול הדבש המשכר של בתה.

מופע האימים של רוקי 1975

טים קארי בתפקיד המדען הטרנסווסטיט דוקטור פרנק נ' פורטר כמו הגיע לכאן היישר מהבמה במועדון הקיט-קט שב"קברט". בראד וג'אנט מתדפקים על דלת טירה בליל גשם ומוצאים עצמם בתוך פרודיה מוזיקלית קאמפית ומטורללת על סרטי האימה של שנות השלושים. ג'אנט הבתולה (סוזן סרנדון) עוברת טרנספורמציה מינית בסרט הקאלט האולטימטיבי, המבוסס על מחזמר שנולד באנגליה דווקא.

הסיוט שלפני חג המולד 1993

המיוזיקל האפל הזה באנימציית סטופ-מושן, נזרע כפואמה שכתב האנימטור הצעיר טים ברטון בשנות השמונים המוקדמות, עת עבד באולפני וולט דיסני, ופרח תחת בימויו של הנרי סליק. סגנונו הושפע מאוד מהסרטים האקספרסיוניסטיים שנוצרו בגרמניה בשנות העשרים והשלושים, ובשירים המכשפים שהלחין וביצע דני אלפמן אפשר לשמוע הדים לצלילים של קורט וייל מאותה תקופה. מאז יציאתה למסכים הפנטזיה הסוריאליסטית על תושבי "האלווין טאון" שחוטפים את חג המולד זכתה למעמד של סרט פולחן.

סוויני טוד 2007

מוזיקת האופל האופראית שניחנה בגוונים של סרגיי פרוקופייב וברנרד הרמן, המילים השנונות והצורבות של השירים, והשילוב הייחודי של טרגדיית נקמה המסופרת כקומדיה מקאברית, הופכים את "סוויני טוד" ליצירה מהפנטת. המחזמר הבימתי של סטיבן סונדהיים מ-1979 על הספר משסף הגרונות בלונדון אוכלת יושביה של המאה ה-19, זכה לעיבוד קולנועי תואם בידיו של טים ברטון. לו רק ג'וני דפ והלנה בונהם קרטר היו זמרים טובים יותר, זה היה יכול להיות מיוזיקל קולנועי מושלם.

מטריות שרבורג 1964

"יקירי, הייתי שמחה לעלות איתך על הרציף ולנופף לך בממחטה לבנה קטנה וכו', אבל יש לי את הראיון הזה", אומרת סאלי לבריאן כשהיא נפרדת ממנו בתחנת הרכבת ב"קברט", ואז מושיטה לו ללחיצה את ידה עם הציפורניים המשוכות בלק ירוק מזעזע. סצנה של פרידה דומעת עם מטפחת ורציף ושיר יש ב"מטריות שרבורג", שהוא מהסרטים הכי אהובים עלי ולכן אין סיכוי שארכיב רשימת מיוזיקלס בלעדיו (מה גם שהוא מקור ההשפעה העיקרי של "לה לה לנד", המיוזיקל הקולנועי הבולט של העשור הקודם). סרטו של ז'אק דמי משלב צבעוניות הוליוודית דחוסה ומוזיקה מופלאה שהלחין מישל לגרנד, עם סיפור קטן וריאליסטי באופן מפתיע, על אהבת נעורים שאינה שורדת כשגי נשלח למלחמה באלג'יר, וז'נבייב (קתרין דנב) מוצאת עצמה בהריון. כשגי עוזב היא שרה שלא תוכל לחיות בלעדיו ומבטיחה לחכות לו כל חייה. אבל לתדהמתה היא מגלה שלא מתים מצער. הסרט על מציאות שמנצחת את החלומות הרומנטיים, זוכה לסוף הכי אופטימי והכי עצוב בעולם.