בספטמבר הקודם טסתי לראשונה בחיי לשיקגו, ולכבוד הנסיעה לעיר של סול בלו – קראתי לראשונה בחיי ספר שלו. כן, לקח לי זמן להגיע ליהודי הגאון הזה, זוכה פרס הנובל לספרות, אבל זה היה שווה. התחלתי עם "הרצוג", שנחשב לאחת מיצירות המופת שלו. וזה אכן ספר מעולה. טוב בהרבה מנשיא המדינה הנוכחי שחולק איתו שם. משם המשכתי ל"הרפתקאותיו של אוגי מארץ'", שהיה אפילו טוב יותר – והיה הספר המושלם לקרוא לקראת נסיעה לעיר הרוחות. כשחזרתי לארץ, גיליתי שבלו כתב גם ספר על ההרפתקאות שלו עצמו בירושלים. אחרי שיקגו, רציתי לראות מה יש לו לומר על מקום שאני מכיר קצת יותר טוב.
>> הם היו גייז כל הזמן? מוציאים 12 דמויות מהארון הספרותי

קראתי את "לירושלים ובחזרה" לפני פחות משנה. הוא פורסם ב-1976, בעקבות ביקורו של בלו בישראל ב-1975, והוא עמוס בשמות כמו שמעון פרס, יצחק רבין, טדי קולק, עמוס עוז ועוד ועוד. בלו מסתובב ברחובות ירושלמיים, בארוחות ערב, בשיחות עם ישראלים מרשימים ובהתייחסויות למאמרים שאנשים חשובים אחרים כתבו. לפעמים נדמה שצריך להגיע אליו עם רשימת אנשי הקשר של משכנות שאננים ורחביה. בשבילי זה היה מרתק, אבל תהיתי כמה סבלנות תהיה לקורא לא-ישראלי בן זמננו לכל הפרטים האלה.

לכן כל כך הפתיע אותי לגלות שפינגווין – בית ההוצאה לאור הגדול בעולם – מוציאים ממש היום מהדורה חדשה של הספר בארה"ב, לרגל 50 שנה לצאתו. אמנם הספר קיבל פתח דבר חדש מאת העיתונאי ברט סטיבנס, ואני אישית מאוד אהבתי את הספר כאמור – אבל בכל זאת תהיתי: מי קהל היעד של הספר הזה היום, שעוסק בישראל של אמצע שנות השבעים? ישראל של אחרי מלחמת יום כיפור ולפני הסכם השלום עם מצרים. ישראל של לפני המהפך. ואז ראיתי את התגובות באינסטגרם.

אבל רגע לפני שנצלול לתגובות, בואו נישאר בעולם הספרות ונדבר על הספר עצמו. הוא מתחיל בטיסה מלונדון לישראל של בלו ואשתו אלכסנדרה. בכיסא ליד בלו יושב חסיד צעיר שמנסה לשכנע אותו – ביידיש – לוותר על ארוחת העוף הלא כשרה. הוא מציע לו 15 דולר בשבוע לכל החיים תמורת התחייבות לאכול כשר, ובהמשך מעלה ל-25. בלו מסרב בנימוס.

בהמשך מגיעים רבין, פרס, עמוס עוז, עורך העיתון "אל-קודס" ואנשים שאינם צריכים תפקיד רשמי כדי להסביר לאורח מאמריקה כמה "הסכסוך" מנהל פה את העניינים, ואף אחד לא יכול לנהל את הסכסוך. המדהים הוא לזהות בתוך כל השיחות האלה את אותה ישראל שכולנו מכירים מאז ה-7 באוקטובר, כאילו לא השתנה כלום. החרדה, התלות באמריקאים, הוויכוח על מה חושבים עלינו במערב, והצורך להיות מעודכן גם כשכל מה שאתה רוצה זה קצת שקט. א"ב יהושע מתאר לבלו את הקושי לכתוב ספרים במדינה שבה החיים מתנהלים ממהדורת חדשות אחת לבאה אחריה. קראתי וחשבתי שאולי הבעיה שלנו היא שבימינו אין דבר כזה "זמן שבין המהדורות". החיים שלנו הם מהדורת חדשות ארוכה אחת.

אחד הקטעים שנצרבו בי מתרחש בארוחת ערב חגיגית בירושלים. בלו פוגש שם את מישל טאטו, עורך חדשות החוץ של העיתון הצרפתי המשפיע "לה מונד", ונזכר במכתב ששלח לעיתון בזמן מלחמת יום הכיפורים. המכתב היה תגובה לעמדתו של שר החוץ הצרפתי מישל ז'ובר, שתהה בזמן מלחמת יום הכיפורים אם ניסיון של הערבים "לחזור הביתה" הוא בהכרח תוקפנות. בלו, לטענתו, דאג ששני סופרים ימסרו לעורכים עותקים. לדבריו, לא קיבל אפילו אישור קבלה. מול טאטו הוא שוקל לברר מה קרה למכתב, אבל לבסוף הנימוס האמריקני מכריע אותו, והוא בוחר לא לפוצץ את ארוחת הערב.

על מדיניות העיתון הצרפתי הוא חס פחות. בהמשך הספר הוא מאשים אותו בתמיכה בטרוריסטים, ומבקר את סיקור מבצע אנטבה. לפי בלו, גם חילוץ החטופים הפך לעילה לנזוף בישראל על הפגנת עליונות צבאית מערבית. אלו טענותיו של בלו על העיתון, והן חריפות הרבה יותר מהתיאור המנומס "חילוקי דעות". קראתי אותן אחרי 7 באוקטובר והרגשתי שאני מכיר את הוויכוח הזה. את הניסיון להסביר את המובן מאליו בנימוס, מול תגובות אוטומטיות שפשוט לא מסוגלות לקלוט בדל של מורכבות. הרגע הזה ששומעים ביקורת ממעבר לים, שם יודעים בדיוק מה עשינו לא נכון, ואת הלקח של הדברים שעוד לא עשינו, עוד לפני שהספקנו ללקק את הפצעים שלנו.

העובדה שהספר נכתב לפני המהפך והסכם השלום עם מצרים הופכת אותו לקריאה די מעוררת תקווה בדיעבד. הקורא של היום יודע שחלק מהנבואות השחורות שריחפו מעל ישראל של 1975 מתחילות להתפוגג קצת יותר משנה אחרי שהספר יוצא לאור, כשאנואר סאדאת נוחת בישראל. בזמן שהספר נכתב זה היה לא פחות ממדע בדיוני. פחות משלוש שנים אחרי פרסום הספר, ישראל ומצרים כבר חותמות על הסכם שלום. זה לא מבטל את התחושות האפוקליפטיות שהיו שם.

וזה לא שבלו מתעלם מהחששות האלה, או שהחמלה שלו שייכת אוטומטית רק לבני העם היהודי. הוא מכיר בכך שנעשו עוולות לפלסטינים, מתעכב על מחיר הכיבוש (המחיר האנושי, אבל גם הכלכלי) ומצביע על הסתירה בין הציונות שהחלה כתנועת השחרור הלאומית היהודית לבין המדינה הציונית שפועלת לשלילת חירותם הפוליטית של לאומים אחרים. בלו קשור לישראל ודואג לה מאוד, ובמקביל הוא גם חושב שיש לה על מה לתת דין וחשבון. זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא. פעם לא היו דורשים לבטל אזרחות לאנשים שהביעו ביקורת על המדינה.

ועכשיו, מה לעשות, נחזור לתגובות בעמוד האינסטגרם של ההוצאה לאור. "וואו, איזו בחירה לפרסם מכל מה שמונח על שולחן ההוצאה. תתאפסו על עצמכם. זו 2026", כתבה מגיבה אחת, בתרגום חופשי. אחרת שאלה אם מכל הקלאסיקות זה באמת הספר הנכון לקדם עכשיו. מישהו כתב "תזמון מביך, אתם לא חושבים?". התזמון, כאמור, הוא 50 שנים לצאת הספר.

לצד התגובות האלה הגיעו שלל אימוג'ים וסטיקרים של דגלי פלסטין, והמון תגובות של "פרי פלסטיין". אחת המגיבות הסבירה שהיא בדרך כלל מתרגשת מכל ספר חדש במהדורות המחודשות של פינגווין, אבל את הספר הזה היא מסרבת לקרוא. בהחלט שיטה יעילה להבטיח שספר לא ישנה את דעתך.היו גם תגובות פחות בוטות. קוראת מירושלים הציעה לקדם במקביל את הספר "עקור – לא מזרח ולא מערב" של אדוארד סעיד. וואלה, רעיון טוב. יש מקום על המדף לשניהם. אלא שתגובות רבות לא הציעו ספר נוסף. הן תהו מדוע הספר הזה בכלל צריך לקבל במה. "ריד דה רום", כתב מגיב שהגיע באיחור, וסיכם את הכל.

אפשר להתווכח עם בלו. הוא כתב מספיק דברים כדי שיהיה על מה. אפשר גם להתווכח עם נוסח הפרסום של ההוצאה ברשתות החברתיות ועם הבחירה בסטיבנס לכתיבת ההקדמה. אבל בתגובות שראיתי, המחאה עסקה שוב ושוב בעצם הקיום של ספר מאת סופר יהודי על ישראל. אני לא יודע מי מהמגיבים קרא אותו. האמת, אני בספק שלמישהו אכפת מה כתוב בו. אני כן יודע מה אני מצאתי בו: סופר שמסתובב, מקשיב, מתעצבן, מסתבך עם הדעות של עצמו ומנסה להבין מקום שקשה מאוד להבין. חמישים שנה אחר כך, מתחת לפוסט של הוצאה לאור, דורשים ממנו לקרוא את החדר. אני דווקא שמח שהוא טרח לכתוב על החדר הזה ספר.

• ספרות
• ירושלים