קיבלנו הצצה אל המבנה היפהפה הזה ביפו. ותודה לסיינטולוגים

אם יצא לכם לעבור בשדרות ירושלים אחרי השיפוצים – שנראות עכשיו כמעט כמו רוטשילד אחרי השיפוצים – בטח שמתם לב למבנה יפהפה בסגנון אר דקו שעומד באחד מצדי השדרה. מי שמתקרבת כדי להסתכל יכולה להבחין בשלט הגדול שעומד מעל הדלת עם המילה "סיינטולוגיה" בעברית, אנגלית וערבית. זה לא השלט היחיד שמעטר את המבנה: בחלק העליון שלו, מצד שמאל, כתובה המילה "ALHAMBRA". מי שאינם מכירים את ההיסטוריה בוודאי יתהו מה לעזאזל. מצד אחד בניין מפואר עם חשיבות היסטורית. מצד שני, דת\כת גלובלית ושנויה במחלוקת שמצאה שם את משכנה.

ביררנו, גילינו ומצאנו שהסיינטולוגים מציעים סיורים במבנה (ובחינם), וידענו שאנחנו חייבות ללכת ולתפוס שתי ציפורים במכה: הצצה לתוך העולמות המסתוריים של האמונה הזאת והזדמנות להתעמק בסיפורו של המבנה, שהוקם בשנות השלושים של המאה שעברה כבית קולנוע פלסטיני. הצעד הבא היא להתקשר לטלפון של מרכז הסיינטולוגיה ולומר שאני מעוניינת בסיור. בחיים לא קיבלתי תגובה כל כך מזמינה. הם התקשרו יותר משלוש פעמים לתאם את ההגעה שלי. עובדה מעניינת בהתחשב בכך שהסיור, כאמור, אינו בתשלום.

עבודות שימור מרשימות. המבנה של קולנוע אלהמברה (צילום: אריאל ארבל)

המרכז לסיינטולוגיה הוקם ביפו בשנת 2012, אחרי לא מעט התנגדויות, כולל ניסיון הצתה באתר הבנייה ובריחה של הפועלים מבין הלהבות. עיקר ההתנגדויות נבעו מתוך חשש לשימור המבנה ההיסטורי, חלק בגלל זהותם של הרוכשים. בסופו של דבר, עם פתיחתו המחודשת של הבניין אחרי כשנתיים של שיפוצים, רוב הציבור התרצה לנוכח עבודות השימור המרשימות של הבניין והאפשרות להיכנס אליו באופן יחסית חופשי. לא ברור אם הסיורים החופשיים בבניין נוצרו כדי למנוע התנגדות של הציבור לארגון ולקרב אותו, או כי הם באמת מאמינים שהחובה המוסרית שלהם היא לפתוח את המבנה לקהל הרחב. ככה או ככה קפצתי על ההזדמנות.

אלהמברה עכשיו: לדמיין את ההיסטוריה

הגעתי לסיור בשלישי בבוקר יחד עם חברה שגררתי איתי. בכל זאת, אנשים שקרובים אלי אמרו עליי לא פעם ולא פעמיים שיכולים לראות אותי מצטרפת בתמימות לארגונים מפוקפקים. בכניסה פגשנו את אנשי הסיינטולוגיה שנראים כמובן כמו ישראלים מהמניין (איך חשבתם שהם נראים?), אנשים נחמדים ומסודרים שדאגו לשמור על היגיינה בשל התפרצות הקורונה עם הצהרות בריאותיות, מסכות וכפפות שחולקו בכניסה. המדריך שלנו, לבוש בחליפה ועם חיוך גדול שאל אותנו, במה אנחנו מתעניינות, סיינטולוגיה? קולנוע אלהמברה? ענינו לו שבשניהם והתחלנו את הסיור.

בקומה התחתונה עברנו דרך ספרים מתורגמים של ל. רון האברד, טלוויזיות שאפשר לראות בהן תכנים הקשורים לסיינטולוגיה (לדברי המדריך, "כמו נטפליקס סיינטולוגי שמשדר לכל העולם"), מכשיר לדוגמה המשמש בטיפולי האודיטינג המזוהים עם הסיינטולוגיה ואביזרים נוספים הקשורים לארגון. מצד אחד יכולה להיות כאן רתיעה מסוימת מהתצוגה שעלולה להזכיר מיסיונרים שמנסים למשוך מאמינים חדשים בישו. מצד שני, יש משהו מרגיע בקבלת המידע על הדת האפופה בערפל מסתורין ושמועות הזאת, ולהבין שהיא אולי די גלויה אחרי הכל.

כאן היה היציע העליון ושם היה המסך. אולם הכנסים של כנסיית הסיינטולוגיה במבנה קולנוע אלהמברה (צילום: אריאל ארבל)

בקומה השנייה, הגענו לאולם הכנסים של הסיינטולוגיה. בעבר, המבנה הפנימי של אלהמברה היה חלל אחד, עם תקרה גבוה ו-1,200 מושבים בשני יציעים (מזכיר קצת אולם קונצרטים גדול). באחד מגלגוליו של המבנה, לאחר שהפסיק לתפקד בתור קולנוע ותיאטרון, רכש אותו יזם שפיצל אותו לשלוש קומות כדי להפוך אותן לשטחים מסחריים. הסידור הזה נשאר עד היום.

למרות פיצול הקומות, בזכות המרחב הגדול והאווירה החגיגית שעוטפת את אולם הכנסים, ממש אפשר לדמיין איפה היו מוקרנים הסרטים ואיפה ישב הקהל. בתקרה של האולם ניתן לראות את תעלות האוורור של הקולנוע המקורי שנבנו גם הן בסגנון אר דקו, וביציאה ממנו אפילו פינת מסגרת של הבמה ששרדה. למרות זאת, קשה להישאר אדישים אל מול פסיפס רצפה עם סמל הארגון, פסל של ראשו של האברד על הבמה ושלטים עם ערכי הסיינטולוגיה המקיפים את האולם. ייאמר לזכותם שהאולם משמש לא רק למטרות הארגון, אלא גם להופעות וקונצרטים שפתוחים לקהל הרחב.

אלהמברה 1936: אום כולתום מככבת בכניסה

בסוף ההסבר באולם ואחרי שסיימתי לגעת ולמשש כל אחד מהקירות המשוחזרים, הגענו לצד השני של הקומה שבה מתקיימת תערוכה קבועה על ההיסטוריה של אלהמברה. בתחילתה אפשר לראות דגם של המבנה המקורי עם בית הקפה הקטן שהיה ממוקם מחוץ לאולם, השלט שעליו היו מעצבים פרסומות לסרטים המוקרנים וביתן שהיה ממוקם מעל הקולנוע והוסר באחד הגלגולים שלו. תהינו למה חלק מהדמויות הקטנות של הדגם שוכבות על הרצפה והוא סיפר שאמנם במלחמת העצמאות באמת היה פיצוץ ליד המבנה, אבל הדמויות נפגעו דווקא מפיגוע אחר – הזזה של הדגם מחדר אחד לאחר בזמן שיפוצים. אנחנו חשבנו שזה דווקא הופך אותו לאטרקטיבי.

בית קפה בכניסה זה רעיון מעולה. המאקט של מבנה קולנוע אלהמברה המקורי (צילום: אריאל ארבל)

בהמשך עברנו בתערוכה שמסבירה במילים, כרזות ותמונות על התחנות שעבר המבנה לאורך השנים. קולנוע אלהמברה נפתח בשנות השלושים על ידי החברה הערבית לקולנוע בשדרות ירושלים ביפו, שנקראו אז שדרות המלך ג'ורג'. משמעות המילה "אלהמברה" בספרדית היא "הבית האדום", מהמילה הערבית "אל חמרא" (האדום), ותיאטראות ובתי קולנוע בעולם נקראו כך בגלל שליטתו של הצבע האדום בקולנוע (בריפוד הכסאות ובצבע הוילונות) וגם כמחווה למתחם הארמונות העתיקים בספרד.

את המבנה תכנן האדריכל הלבנוני אליאס אל מור, שתכנן גם את קולנוע רוקסי הידוע בביירות. הקולנוע היה אחד המפוארים והגדולים בארץ ומשך אליו את תושבי פלשתינה-א"י היהודים והערבים כאחד. הוקרנו שם סרטים מפורסמים כמו "שירת התקווה" בהשתתפותה של אום כולתום, שגם כיכבה באופן זמני על שלט הכניסה.

במהלך מלחמת העצמאות הקולנוע נסגר ומניות החברה התרסקו. בסוף המלחמה הקולנוע עבר לידיים של ישראלים ולא סתם, כי אם נכי צה"ל שנפגעו במלחמה וקיבלו את הבעלות על הקולנוע כהבטחת הכנסה לאורך שנים. מאחר ובאותן השנים בקושי היו טלוויזיות בארץ, הקולנוע היה עסק רווחי ומשתלם. ב-1948 הקולנוע נפתח מחדש תחת השם קולנוע יפאור.

אלהמברה 1963: גיורא גודיק סופרסטאר

בשנת 1963 עבר המבנה שינוי נוסף כשרכש אותו גיורא גודיק, שיפץ אותו, החזיר את כתובת הניאון עם השם המקורי והפך את המקום לתיאטרון. גודיק, אמרגן ומפיק תיאטרון מפורסם בזמנו, היה ידוע בכך שהביא אמנים מצליחים מחו"ל להופיע בארץ בשנות ה-50 וה-60, ביניהם פרנק סינטרה וקליף ריצ'רד. פאן פאקט: הציעו לו להביא את הביטלס לארץ וכשהוא שמע את השם המשעשע שלהם הוא חשב שעובדים עליו והחליט לוותר. גודיק, היזם המצליח, שאף להביא את הזוהר של ברודווי לתל אביב ולהקים תיאטרון שיעלה הצגות מהארץ ומהעולם. אלהמברה (או בשמו השני דאז, "קולנוע גודיק") העלה הצגות רבות, חלקן היו הצלחה מסחררת, כמו "קזבלן" ו"כנר על הגג", וחלקן כישלונות מפוארים שגררו את גודיק לבוץ עמוק של חובות.

יום אחד ב-1972, רגע לפני עלייתה של הצגה חדשה בתיאטרון ומבלי שאף אחד חוץ מאשתו ידע על כך, החליט גודיק לברוח מהארץ, הותיר מאחוריו חובות, נושים ושחקנים המומים (גודיק היה ידוע בכך שהמליך שחקנים אלמונים רבים כמו יהורם גאון, תיקי דיין ושולה חן). גודיק ואשתו הגיעו לפרנקפורט ומכרו נקניקיות בדוכן סמוך לתחנת הרכבת המרכזית, כאחרוני המהגרים. בעזרת עבודה קשה ובהיותו איש עסקים מוצלח, הצליח גודיק לרכוש עוד דוכנים ומסעדות ואחרי ארבע שנים החל להחזיר את החובות שלו בארץ. אלא שאז, ממש לפני טיסתו לישראל, הוא נפטר בפתאומיות מסרטן מתקדם במעיים. נערך לו טקס אזכרה חגיגי בתיאטרון הבימה בהשתתפותם של שחקנים ואנשי תיאטרון רבים.

המדריך, ספי פישלר, סיפר לנו שהוא כה התרשם מסיפורו של גודיק, עד כי החליט ביחד עם ארי דוידוביץ', במאי הסרט הדוקומנטרי "מחכים לגודיק" ועם חוקרת יפו ורד נבון, לבקש מהעירייה לקרוא לרחוב האלמוני על יד אלהמברה על שמו. לדבריו שמו של גודיק אמנם הוכפש בישראל אחרי בריחתו, אבל זה לא לוקח ממנו את השינוי שעשה בתרבות הישראלית. פרויקט הענקת שמו לרחוב נמצא כיום בתהליך והוגי הרעיון אופטימיים.

קצת היסטוריה. תמונות וכרזות מימי האימפריה של גיורא גודיק בקולנוע אלהמברה (צילום: אריאל ארבל)

העשורים הבאים היו גרועים למדי מבחינת המבנה המרשים: בשנות השבעים והשמונים, כשיפו במשבר עמוק, מתגלגל המבנה בין ידיים של יזמים שונים ומשונים, חלקם שאפו להפוך אותו לאולם אירועים ופסז' מסחרי בתהליך שנקטע באמצע. בהמשך הפכו חלק ממנו לסניף בנק של דיסקונט וחלקו השני ניתן ללא תשלום לתיאטראות מאולתרים ואינטימיים כמו "נוצר" ו"קליפה". בשנת 2008, כאמור, הוא נמכר לסיינטולוגיה, ושופץ ושומר בקפידה ובתכנונו של האדריכל איל זיו, שאחראי בין היתר גם לעיצוב מתחם התחנה. כך הגיע האלהמברה היפואי למראה הנוכחי שלו.

אלהמברה 2022: האברד על הגג

אחרי שנשטפנו בסיפורים ותמונות על ההיסטוריה של יפו, שלגמרי יכולה להיות מיקרוקוסמוס להיסטוריה של מדינת ישראל, המשכנו לקומה האחרונה ולגג. בדרך לשם עוברים על פני פוסטרים ממוסגרים שתלויים בכל מקום. מרחוק, הם נראים כמו פרסומות של סרטים שמציגים עכשיו בקולנוע, מה שיכול לתת את התחושה שחזרנו בזמן לתקופת הזוהר של אלהמברה. כשמתקרבים אפשר לראות שמדובר בפוסטרים עם תוכן שיווקי של הסיינטולוגיה שמקדם הרשמה לקורסים בתוך הארגון.

בדרך למעלה אפשר גם לראות את החלק האחורי של השעון המיתולוגי שעיטר את אלהמברה עוד משנות השלושים. הוא לא עובד אבל אפשר לראות מתוכו את שדרות ירושלים ולהרגיש שנמצאים ליד פיסת היסטוריה. כשמגיעים לגג, אפשר לקבל הצצה לבניין שממול, בו נמצא חלק מהמסך של קולנוע פארוק שהוקם ב-1940 והיה שייך לאותם בעלים. עוד אפשר לראות מהגג את האותיות האייקוניות של אלהמברה, שאמנם עברו שינויים רבים בשיפוצים אבל עדיין נותנות תחושה של חזרה לימים שבהם אנשים היו מגיעים לבית הקולנוע בחליפות ושמלות.

צופה בדממה אל השדרה. השעון המיתולוגי של קולנוע אלהמברה (צילום: אריאל ארבל)

בסוף הסיור הרגשתי שאני לא יכולה לעזוב מבלי לשאול את המדריך, שהיה נחמד ואינטיליגנטי בצורה יוצאת דופן, את השאלות שניקרו בי. קולנוע אלהמברה זה מגניב והכל, אבל מה לעזאזל קורה פה היום? המדריך, שלא נבהל כלל מהשאלות, לקח אותנו לסיור חדש בסגנון סיינטולוגיה שבו הוא הדגים עלינו את המכשיר שבו משתמשים בטיפולים, ואמור לסמן מתי אנחנו חושבים או מדברים על משהו שמטריד אותנו. הוא הראה לנו סרטונים שמסבירים על החיים של האברד, את תקנון האודיטור (המטפל) ושלט עם השלבים והדרגות שאפשר לעבור בתוך הארגון. אני מודה שגם אחרי כל זה, נשארתי עדיין עם כמה שאלות לא פתורות. בכל זאת, עשיתי תחקיר רציני לפני שהגעתי וסיור קצר וחביב במרכז הוא לא מה שיגרום לי להיות פחות סקפטית כלפי הסיינטולוגיה.

מה שקרה אחר כך זה שהמדריך לקח שלוש כסאות (לו, לי ולחברה), סובב אותם אחד אל השני, התיישב על אחד ואמר "תשאלי הכל". אז שאלתי. שאלתי על הסיפור האישי שלו, שאלתי על ההאשמות כלפי הסיינטולוגיה, שאלתי על הספקות שיש בנוגע לאישיות שהבארד היה. בסוף השיחה לא קיבלתי את כל התשובות שחיפשתי, אבל לפחות לכמה רגעים הרגשתי שיש פה שיח אמיתי. והבניין. איזה בניין.

בשולי הדברים: מה זה בכלל סיינטולוגיה?

יותר מעשרים מדינות, ביניהן ארצות הברית וקנדה, אישרו את ההגדרה של הסיינטולוגיה בתור דת. במדינות אחרות היא נחשבת לכת ויש המגדירות אותה כמסוכנת, כמו גם כעסק מניפולטיבי למטרות רווח. הסיינטולוגיה הפכה מוכרת בזכות הצטרפותם של כוכבים הוליוודיים כמו ג'ון טרבולטה, אליזבת' מוס וכמובן טום קרוז, שבעבר על פי השמועות יועד לעמוד בראש הכנסיה. לא חסרים גם מפורסמים שהיו בסיינטולוגיה וכעת יוצאים נגדה, כמו ליאה רמיני, שחקנית הוליוודית שהצטרפה לארגון בגיל תשע יחד עם אמה וכעת פועלת נגדו בכל החזיתות עם ספר, תוכנית טלוויזיה ופודקאסט, בהם היא מספרת על מקרים שערורייתיים שנחשפה אליהם.

הסיינטולוגיה היא תורה דתית שפותחה בשנות החמישים על ידי הסופר ל. רון האברד. הוא נחשב לסופר הפורה בעולם עם 1,084 ספרים שכתב בימי חייו (למען ההשוואה, אני בקושי מצליחה לסיים את הכתבה הזאת), ובין ספריו ניתן למצוא ספרי מדע בדיוני, בלשים והרפתקאות. ב-1950 הוא מוציא ספר ראשון שמתייחס לבריאות הנפש, "דיאנטיקה". השיטות המוצעות בספר התקבלו בעולם המדע בחוסר אהדה ונקבע כי הן פסאודו-מדעיות ולא מוכחות מחקרית. עם זאת, הוא הפך להיות רב מכר ורבים התחילו להשתמש בשיטות שלו. בהמשך הוציא הבארד ספרים נוספים והרחיב את השיטה. ב-1954 הוא הקים את כנסיית הסיינטולוגיה בלוס אנג'לס.

על פניו התורה שהאברד מדבר עליה מושפעת משיטת הפסיכואנליטיקה של פרויד ותורות שונות מהמזרח. מצד אחד, הוא מציע שיחות ומפגשים בין מטפל למטופל כדי לנקות את כתמי העבר. מצד שני, מדבר על גלגולים קודמים ועל האדם כישות רוחנית. בהמשך הדברים נהיים קצת יותר שנויים במחלוקת, עם ההתנגדות החריפה שלה לתרופות פסיכיאטריות והתייחסות בסיפור "ההיסטוריה הקוסמית של העולם על פי הסיינטולוגיה" לחייזר בשם זנו שהגיע לכדור הארץ לפני 75 מיליון שנה ושתל בהרי געש נשמות של חייזרים. זה מוזר, אבל עוד קודם לכן היה לנו משיח שנולד מבתולה, נביא שעף לשמיים עם סוסה מכונפת ורבנו אחד שקרע את ים סוף עם מקל, אז מוזר זה די הסטנדרט.

אלמונים מאחורי פסלו של האברד ב"מרכז לסלבריטיז של כנסיית הסיינטולוגיה" בלוס אנג'לס, 1984 (צילום: גטי אימג'ס)