התאשפזנו: מסע אל אחורי הקלעים של איכילוב

היום נפתח ברוח תיאטרלית. אנשים בדרכם לעבודה וככל הנראה השעה מוקדמת מכדי שיצבאו על דלתות חדר המיון ויחוללו בו את הכאוס שעתיד להשתלט עליו בשעות שלאחר מכן. במרכז החדר בובה קטועת רגליים, שרועה על מיטת חולה בפנים נאנקות, דימוי ריאליסטי לכל הדעות. חמישה מתמחים עורכים בעזרתה סימולציה בהנחיית הרופא האחראי, ד"ר דניאל טרוצקי, על בסיס מקרה שניהל במציאות בחדר המיון רק לפני שבוע. כשאחזור עם כוס קפה, החולה כבר ימות.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
כך נראים חייהם של הטרנסג'נדרים באיכילוב
רופא על הבר – כל האירועים השווים
הסרטים שאנחנו הכי מחכים להם בחורף הקרוב

גיא פרחי במיון. צילום: דין אהרוני

טרוצקי יקרא את הודעת הפטירה המקורית שניסח עבורו. בסיומה, בתום ניימדרופינג אימתני של אזכורים בשפת רופאים חתומה, כתב "יהי זכרו ברוך". "חשוב להשקיע בטקסט הזה, שיכול להיות גם טכני מאוד", הוא מפציר בצוות. "אני הכרתי את בת זוגי כשהייתה מלווה בחדר המיון, לכן אני יודע שהמשפחות שומרות אותו ויש לו משמעות גדולה עבורן".

האווירה נינוחה, ואפשר לטעות ולחשוב שזהו שיעור אימפרוביזציה בבית ספר למשחק. לינור, המתמחה שעליה מופקד ניהול האירוע, מכניסה את חבריה לקצב ההחייאה המדויק ("אה, אה, אה, אה, סטיינג אלייב, סטיינג אלייב"). שעות אחדות לאחר מכן כבר אפגוש בה אחוזת תזזית בדרך לחדר הסי.טי, מלווה חולה מונשם שעבר החייאה בת שעה, סיכוייו לשרוד את הלילה קלושים. בלי בובות, בלי שירים, בלי משאבי הזמן ואורך הרוח למשוב קבוצתי מדוקדק. בקיצור, הדבר האמיתי.

"הוא היה בן 80 , צלול ועצמאי, אשתו דיברה על איך הם צחקו כל הערב", היא תספר לאחר מכן. "הוא הלך לישון, ופתאום החל להקיא ואז נהיה אפתי לחלוטין. הגיב רק לכאב. פתאום, מתוך בריאות שלמה. כמו ב'האוס', כשנכנס לחדר המיון התחיל גם לפרכס. ואז אתה צריך לקבל החלטה: מה יכול לגרום להקאות, פרכוס וירידה במצב ההכרה, ואת ההחלטה הזו אתה צריך לקבל תוך כדי שאתה מנשים אותו".

הם החליטו לבצע החייאה. הדלתות נסגרו, המלווים הוצאו מהחדר וגם אני. "אז מתחילה הדרמה: אם מצליחים או לא מצליחים. הייתי בטוחה שיהיה לו דימום מוחי, אך לא היה כלום, וזה היה האנטי קליימקס, כי צריך לחשב את כל המסלול מחדש.

בית החולים איכלוב. צילום: דין אהרוני

אשתו כנראה לא הבינה את חומרת המצב, והייתה יחסית סבלנית ולא היסטרית. עכשיו מעלים אותו למחלקה פנימית, הוא יציב, ואני מנחשת שאולי ינסו להעיר אותו בקרוב. זה מסקרן אותי, אולי אתקשר לברר מה מצבו.

"המשמרת אף פעם לא צפויה. אתה צריך להתניע מאפס ל־ 200 קמ"ש, זה טורף את כל הקלפים וכל התוכניות. כל הזמן ניגשים אליי אנשים שרק רוצים מכתב שחרור, ואני מבטיחה שבקרוב מאוד אתפנה לחתום להם, ואז מגיע אמבולנס ואני נבלעת לעוד שלוש שעות. אין מה לעשות. בכל שנייה אתה צריך להרכיב לך בראש סדר עדיפויות, לנסות לארגן את הדברים, אפילו שבחוץ אין באמת סדר".

לא לבעלי לב חלש

התמחות ברפואה דחופה, המכשירה רופאות ורופאים ייעודיים לחדרי המיון, מונהגת בישראל רק משנת 2011. במדינות אנגלוסקסיות היא נחשבת ליוקרתית במיוחד; בישראל היא מנקזת לתוכה רק את המשוגעים לדבר, אלו שתנאי העבודה בקהילה או במחלקות האחרות, המאפשרים למתמחה להרוויח הפסקת צהריים מפעם לפעם, היו מאמללים עד אובדן עשתונות. כדי לחיות את הכאוס של חדר המיון, כדי לסבול את הארעיות והפתאומיות המאפיינת אותו, המציאות מחייבת נפשות בעלות אופי אקסצנטרי.

שריף, האח האחראי במשמרת הלילה, היה אמור בכלל להיות מורה לספרות עברית. בפועל, אחרי שסיים את ההכשרה, התעוררה בו תשוקה לעולם הרפואה. אחרי עבודה של חצי שנה במחלקת המטו־ אונקולוגיה הבין שחדר המיון הוא המקום היחיד שבו יוכל לשמור על בריאותו הנפשית. "במחלקה ההמטו־אונקולוגית אנשים צעירים, בגילי, נפטרים מדי יום. הם נמצאים במחלקה לפעמים שבועות ולפעמים חודשים. אתה נקשר אליהם, לפעמים אתה מפתח תלות. יום אחד אתה מגיע, שואל מה קרה למטופל כזה או אחר, ומישהו אומר לך שהוא נפטר. יש משהו מנחם בזה שבחדר המיון אין לך באמת זמן לרקום קשרים מהסוג הזה עם המטופלים. אבל גם כאן, גם אם תנסה לנטרל את הרגשות יש חולים ששוברים אותך".

בפועל שריף לא מסגיר דבר מן הרגישות הזו, המתגלה רק בשיחה בארבע עיניים בחדר הצוות. הליכתו בחדר המיון בטוחה, כאילו היה אחראי משמרת בשירות קייטרינג מהוקצע. "אני מבין שאם אני אסגיר לחץ או חולשה אני אלחיץ גם את הצוות שמסביבי. אני נבלע בתוך העבודה, ובגלל זה קשה לצאת מפה למקום אחר. יש כאלה שאומרים 'מה פתאום הערבי הזה אחראי עליי עכשיו', אבל לא אכפת לי מזה, כי יש גם את אלה שמביעים כבוד והערכה לעבודה שלנו. רק בדרך הביתה, באוטו, אני חושב לפעמים שאולי הייתי צריך לנהוג בצורה אחרת כלפי מלווה או מטופל כזה או אחר".

בית החולים איכילוב. צילום: דין אהרוני

איך מערכת היחסים בין האחים לרופאים?

"יש לי חברים רופאים וחברים אחים. ההיררכיה אולי תורגש יותר במיון הכירורגי, שם יש כירורגים בכירים שאולי ינכיחו את העובדה שהם רופאים ואתה לא. בעיקרון אנשים יודעים כאן שאני מספיק מנוסה, ואם במצב לחץ רופא יסרב לשתף איתי פעולה בגלל אגו, זה יבוא על חשבון המטופל".

"אחד היתרונות והחסרונות כאן הוא שאין לי מעקב ארוך טווח", מוסיפה לינור. "לפעמים אני לוקחת מדבקות עם מספרי הטלפון ובודקת למחרת אם אני יכולה לבקר את המטופל במחלקה או בטיפול נמרץ. אני אוהבת את הקשר שנוצר במיון. תמיד מדברים על מיון עמוס, על בלגן, אבל אני אוהבת את זה שאני יכולה לשנות בשנייה את מצב הרוח של הבן אדם גם אם הוא מחכה לטיפול כבר עשר שעות. מספיק שאני עונה על שאלה קטנה או שאני מביאה שמיכה, והיחס משתנה לגמרי. אני לא מרגישה צורך ללוות את החולים לאורך זמן, ואולי דווקא נוח להעביר את הטיפול למחלקה הייעודית. מספיק לי הקשר הזה. אני לא יכולה להיות רופאת משפחה, כי אפילו כשיש לי סבלנות לאנשים אני תמיד גם על קוצים, אוהבת את האקשן".

ענבל, מתמחה נוספת שהשתתפה בהחייאת הבובה הנאנקת בבוקר שמידמה כעת כבר לאידיליה רחוקה, הגיעה לחדר המיון אחרי שהעבודה השוטפת כרופאת משפחה ניוונה אותה מעט, וכן, גם מתוך צפייה אדוקה ומרובת שנים ב"ER". "העבודה פה היא כמו ב' ER ', אולי חוץ מהפסקול והרומנטיקה בין אנשי הצוות", היא מספרת ברגעי הפנאי הבודדים שבהם אלכוד אותה במהלך המשמרת. "יש פה מענה לאנשים שלא מקבלים מענה בקהילה, מהעובדה הפשוטה שהם לא אזרחים ולא רשומים לקופות חולים. בכלל, רפואה דחופה זו אמנות. המגע עם החולים הרבה יותר אינטנסיבי מן המענה הראשוני שאני רגילה לתת כרופאת משפחה, וכאן חשובים גם עבודת הצוות והקשר הרציף עם הקולגות".

בעודנו מדברים הכריזה מודיעה על כניסתו המצופה של אמבולנס מד"א למתחם המיון, כריזה המונהגת במקרים בהולים בלבד. לחדר המיון ייכנס בן אדם כבן 50 שהתמוטט במהלך יום העבודה, ככל הנראה כתוצאה מאירוע לב. עם הפסקול הנכון זו בהחלט יכולה הייתה להיות סצנה ב"ER", אך בהיעדרו של פסקול הטרגדיה מתגלה במלוא היומיומיות שלה; המוות לא יכול להיות בנאלי יותר.

גיא פרחי בחדר ההמתנה. צילום: דין אהרוני

לאדם הזה יש משפחה שאולי תטולטל היום לגמרי, ואילו עבורך מדובר ביום עבודה שגרתי לחלוטין. איך מתמודדים עם הפער הזה?

"זה תמיד קשה, ואם אתה רואה דברים כאלה בכל יום זה לא מתקהה. אם יש צורך לבשר משהו קשה, בדרך כלל רופאים לוקחים לעצמם כמה דקות. מה שמסייע לזה הוא בעיקר האוורור בתוך הצוות. אנחנו מדברים על הדברים האלה הרבה בינינו".

המיון כהווה נצחי

בחדר המיון מצב החירום הוא ברירת המחדל. הרופאות והאחים בלתי נסבלים כמרואיינים, שהרי בכל רגע יידרשו לנטוש את הריאיון לטובת טיפול בחולה חדש. חוץ מאנשי הצוות מתחלפים הפרצופים תדיר: בחורה צעירה רועדת ובוכייה כתוצאה מקשיי נשימה אסתמטיים תטופל באינהלציה ותשוחרר, וכך גם גבר שאצבעו נחתכה בזמן הבישול, ואסיר אזוק מלווה בשוטר המבקש אישור על כך שהראשון כשיר להיות במעצר (בדרך למיון הפנימי האסיר יירק את ליחתו הגדושה על הרצפה, והשוטר יסנן לעצמו "סעמק ערס"). רוב המטופלים מבוגרים המנוידים אנה ואנה במיטות מתגלגלות, אך יש גם כאלה המסייעים לאחים להציע את מיטתם.

בין אלה לאלה כלוא חדר המיון במעין הווה נצחי, שכן בכל רגע מתרחש "אירוע" המבקיע את ההווה המנומנם, וכך אין ברירה אלא לחוות את הזמן באופן שונה לחלוטין. "לפעמים מסתכלים על השעון ולא מבינים איך עבר כל כך הרבה זמן", מודה לינור, שכמתמחה נדרשת לעשות משמרות באורך 26 שעות. למעשה רק כשתסיר את החלוק הלבן ותצא מחדר המיון תשוב בחזרה אל הזמן, ותוכל להבין כמה שעות בילתה בחדר המיון.

בחדר המיון שוכנים זה לצד זה הנשגב והבזוי, לא כשני גורמים סותרים אלא כשני קיצונים אנושיים המזדקקים בצורה ברורה כל כך זה מול זה מחמת האינטנסיביות ושטף האירועים. יגיע לכאן הומלס שיזדעם על כך שגנבו לו את הסנדל, אם כי בעצם הגיע למיון יחף; אישה בהתקף פסיכוטי תיגש לרופא ממוצא ערבי ותשיר לו 'סלאם, עלינו ועל כל העולם'. ואז, לפתע, תגיע משפחתו של עובד זר צעיר שהתמוטט בפתאומיות, וענבל תידרש להרגיע אותם בחצי אנגלית וחצי שפת סימנים מאולתרת, וכל הפערים הסוציולוגיים יימחו עד שתיוותר רק תקווה וחמלה אנושית בתצורתה המזוקקת ביותר.

רופאים באיכילוב בזמן עבודה. צילום: דין אהרוני

במקום שבו אסירים יורקים על הרצפה והומלסים עסוקים בסנדלים מדומיינים, מתחוללות דרמות אנושיות בלתי נתפסות. "רק לפני כמה שבועות שימשתי פה כמתורגמן לערבית וסיפרתי למשפחה שבנם הצעיר, שהגיע לחגוג בתל אביב את יום ההולדת ה־ 20 שלו, טבע למוות", שריף מספר. "הוא הגיע אלינו כבר מת, אבל במד"א חששו לספר להם את זה. האימא התחילה להכות אותי, האבא הגיע ואמר שאני אשם. אחרי שעה הם ישבו איתי והתנצלו, אבל הדברים האלה נשארים איתך".

הדופק האורבני מורגש כאן כמעט בכל מקרה. כשיש מרתון עירוני, המתמחים יידעו לצפות לשורה של פציעות ספורטיביות. בשבועות של מצעד הגאווה יגיעו מן הסתם יותר בליינים, וכן, זה כולל בליינים עם בקבוקים תקועים בפי הטבעת (סיפור אמיתי) שיזעיקו בשבילם את הצוות להליך כירורגי בהול. "לפעמים יש כאן מקרים מצחיקים שנובעים מתוך האינטראקציה של האנשים השונים שמגיעים לכאן", מספרת לי אחות מהמיון הכירורגי. "פעם אחת אשפזנו טייס אירופאי שהיה בכלל בדרך לבילוי ונפצע בתאונה, ואז אישה מבוגרת ניגשה אליי בחרדה ושאלה אותי 'מה, התרסק מטוס?'".

"עכשיו, כשהחורף מגיע, באים לכאן הרבה חסרי בית כדי לאכול ולישון", מוסיף שריף. "הם מבטיחים לקום על הבוקר וללכת, ולפעמים אפשר לשים אותם במיטה צדדית". אחד מאלה, אגב, הגיע בלילה, ונתפס על חם בשעה שבה ניסה לשתות את מי החיטוי, עם אלכוהול בריכוז של 70 אחוז. "הוא הלך על חזק", אמר לי שריף, רגע לפני שפנה לטפל בעוד החייאה פתאומית.

ד"ר דניאל טרוצקי יספר סיפורים ייחודיים לחדר מיון אורבני במסגרת אירועי "יש רופא על הבר?", בוקסא, שד' רוטשילד 31 תל אביב, רביעי (6.12) 20:30 , הכניסה חופשית