אליפות הקנאביס: סיפורי הוויד הכי טובים של המוזיקאים המשתתפים

לכל סטלן יש את סיפור הוויד שלו: השכטה הראשונה, סטלה רעה בלתי נשכחת, או אפילו להיות בראש טוב במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אתם יודעים על אילו סיפורים אני מדבר. אז לרגל אליפות הקנאביס Holyflower שמתקיימת ביום שבת, ה-4.20 בכולי עלמא, שוחחנו עם כמה אנשים מתוך האירוע כדי שישתפו אותנו גם במה שמצחיק את כל הכיתה. אלו סיפוריהם של המוזיקאים המשתתפים באירוע, אך ישנם גם כמה סיפורים נהדרים של שופטי התחרות ואנשי המקצוע. אלה סיפורי הוויד הטובים ביותר של אליפות הקנאביס הישראלית.

>> תשאירי לי פרח: 11 חנויות הפרחים הטובות בתל אביב (ועוד אחת)

אם אין פייסל, אל תאכלו עוגות

ג'ני פנקין
הטריפים הכי מטורפים זה מחשיש איכשהו, אצלי לפחות. מצאתי במקפיא לפני שנה או שנה וחצי עוגת חשיש שחבר הביא במתנה. עכשיו, אני לא יודעת כמה זמן היא שכבה שם, אבל היא שכבה שם איזה חצי שנה. הייתי חולה ולא יכולתי לעשן, והגעתי למסקנה שאני חייבת לאכול חשיש. אולי זה החולי, אולי זה פשוט ישב יותר מדי ונהיה מקומפרס ודחוס, אבל תקשיב, אכלתי פרוסת עוגה – אפילו את הפרוסה לא אכלתי, איזה רבע – ואני יושבת עם חברה שלי, רואה איזה דוקו משהו מפחיד על מרלין מנסון, ושכחתי מהעוגה. אני צופה בטלוויזיה ופתאום מתחילה לאכול סרט. אני אומרת לה "נועה, תקשיבי, משהו לא בסדר. משהו לא בסדר". היא שואלת "מה לא בסדר?", "תקשיבי", אני אומרת לה, "אני לא מצליחה לקרוא את הכתוביות. אני לא מבינה מה כתוב שם. אומייגאד, אומייגאד, אומייגאד, אני משתגעת, אומייגאד, אני הולכת למות".

זה בחיים לא קרה לי ככה. פשוט התקף חרדה, מתחילה לרעוד, רעידות כל הגוף. ואני פשוט לא מצליחה לדבר מרוב שאני רועדת. "תקשיבי נועה את צריכה להזמין עכשיו אמבולנס". ואז היא אומרת לי, "ג'ני, אכלת עוגיית חשיש, בואי לא נגזים, חכי זה יעבור". אמרתי לה "אל תעזבי אותי!". כל הזמן הזה היא ניסתה להצחיק אותי, אמרה לי "בואי עכשיו ניכנס לטינדר ונסתכל על בנים מצחיקים", כאילו אנשים מוזרים בטינדר. והיא התחילה להקריא לי תיאורים של אנשים בטינדר וזה אשכרה עזר, פשוט הצחיקה אותי ברמות. נגיד, "סהר, מחפש שלישייה, אבל לא חייב", או "מחפש בחורה דיסקרטית שובבה".

היא החזיקה לי את היד איזה שעתיים, עד שלאט לאט לאט זה התפייד. אתה יודע מה מצחיק? שאחרי שאתה עובר את זה אתה אומר, אה קול זה עובר. אז כאילו, הכל קטן עליך אחר כך כי אתה יודע שלא משנה איזה טריפ רע עובר לך, הוא יעבור בסוף. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל זה שאתה עובר את השיט הזה, פעם הבאה זה לא יקרה כי אתה לא תילחץ מזה באותה מידה. ברור שאני חרדתית ויש גם שאכטה אחת יותר מדי שעושה חרדות, אבל זה לא קורה לי הרבה. עד היום אין לי מושג מה היה שם ולמה.

הג'וינט ששבר אותי

גל דה פז
אני מעשנת כל כך הרבה שנים, וכל כך הרבה סוגים של וויד, גם את הכי בררה של תחילת שנות האלפיים, כזה של מלא-מלא זרעים וענפים, גם וויד מטורף מקליפורניה וגם מקנדה. ומכל הסיפורים – הסיפור הזה נשאר איתי. היה לי חבר בקנדה ונסעתי אליו לקיץ. הייתי בת 18, זה היה איזה 42 מעלות חום, קיץ מטורף ולא שתיתי כל היום, ואני רגילה לוויד של הארץ. זה היה פעם, לא כמו היום שכל הוויד ממש חזק, דאז וויד של חו"ל היה עניין, לטוס לאמסטרדם היה עניין.

הוא נתן לי כמה פאפים מהוויד ואני בכלל לא הכרתי את הוייב הזה של לעשן נקי. לא אכלתי כל היום ולא שתיתי כל היום. הלכנו עם אחותו לספר שלה או משהו כזה, חיכינו לה, ואמרתי לו שאני קצת לא מרגישה טוב, אז ירדנו למטה לשירותים של המקום. אני זוכרת שהתיישבתי כזה על אסלה סגורה והסתכלתי עליה, וכל החדר התחיל להסתובב והכל היה בסלואו מושן ופשוט איבדתי הכרה. הוא סיפר שאמרתי לו "אני… קצת… מרגישה… לא… טוב…", ואז כזה פשוט איבדתי את ההכרה לכמה דקות. התעוררתי על ספה בחדר אחר, לקחו אותי למעלה ונתנו לי מיץ רימונים ואמרו לי שזה טוב בגלל הסוכר.

חבר שלי דאג לי כי אני הבת זוג שלו והוא נבהל כי התעלפתי, אבל ברגע שהתעוררתי כל האווירה נהייתה מאד קלילה ומצחיקה. אתה יודע, כשאתה צעיר אתה פחות נלחץ מהדברים האלה. שם גיליתי שכשאתה מתעלף אתה משתין על עצמך. זה היה סצינה. כמובן שכבר באותו יום בערב שוב עישנתי וויד, זה לא גרם לי להפסיק לעשן. שום דבר לא יגרום לי להפסיק לעשן. אני אוהבת את הוויד, אבל זאת הייתה הפעם היחידה שממש התעלפתי מוויד, ומאז אתה יודע, למדתי סוכר. למדתי כוס מים. את כל הדברים החשובים. זה היה הג'וינט ששבר אותי, מאז לא היה אחד כזה, ועישנתי דברים מאד חזקים. הסיבולת שלי מאז רק הלכה וגברה, פגשתי מעט מאד אנשים שיכולים לעמוד בקצב שלי.

הופעה בלעדית

ישגב דותן
פעם בהופעה של לוסיל קרו עישנו משהו מאד קיצוני, בגרמניה, והיינו בבקסטייג', חיכינו להופעה. יש דבר כזה במוזיקה שנקרא חזרה איטלקית, שזה פשוט לשיר את התפקידים שלך – כזה לוודא שאתה זוכר את המבנה ומה שזה לא יהיה. ואנחנו בכיף שלנו, בראש טוב כזה, ומתחילים לעבור על איזה שיר, ומגיע המפיק שאומר לנו, "עוד חמש דקות". אוקיי מעולה, ממשיכים בעניינו. עוברות שבע דקות, עשר דקות, ואנחנו שרים עם עצמנו. התחלנו הופעה אקוסטית כבר בבקסטייג', ואז הבן אדם נכנס ואומר, "אתם יודעים שאתם אמורים לעלות?". ואנחנו כזה, "אה… נכון". זה היה באמת איזו תפילה קולקטיבית.

לאכול בגדול

מיכאל כהן
מאז שהתחלתי לעשן ועד היום, יש חוויה אחת שלא מאבדת מהעוצמה שלה – לעשן עם די.ג׳יי מש. אני לא היחיד שיעיד על כך, לעשן איתו זאת תמיד חוויה אינטנסיבית שגם גדולי הסטלנים לא מצליחים בהכרח לעמוד בה. אז כשהייתי בן 23, לא הרבה זמן אחרי שהתחלתי לעשן, זה בכלל היה לא פשוט. עשינו חזרה לאיזשהו מופע, ואני ומושון היינו אצל מש בדירה בפלורנטין. עישנו לאורך החזרה את הוויד המפלצתי שלו, ובסטלה עמוקה הלכנו לאכול חומוס. מושון השכיל לעשות, והלך הביתה.

אכלנו לשובע את המנה, פלוס שתיה, ואחרי זה כמובן – עוד ג׳וינט. אחר כך הלכתי הביתה והחלטתי להנות מהסטלה וללכת ברגל. מהר מאוד הבנתי שהסטלה הזאת, שמשלבת מנת חומוס של אחרי הצהריים עם וויד חזק מאוד, לא מאפשרת הליכה למרחקים ארוכים וחיפשתי איפה לקרוס לנוח קצת.

דיברתי עם שוחט, שגר בדרך, והחלטתי לקפוץ אליו. כשהגעתי, הוא בדיוק חימם שניצלים ושאל ״אתה רעב?״. כמובן שמיידית אמרתי ״הממ שניצלים, בטח!״. אכלתי ארוחה של שניצל, עם פירה (!), ורק בסופה הבנתי שזו בעצם ארוחת הצהריים השניה שלי – בשעה. החלטתי לקום רגע לשירותים, ובדרך לשם חלפתי על פני חדר השינה של שוחט, והופ – התעוררתי שלוש שעות אחר כך על המיטה שלו. הוא אמר לי שפשוט התעלפתי לו על המיטה, והוא המשיך לעבוד. תודה מש!
>> גביע הולי פלאוור 2024, כולי עלמא 20.4.2024, החל מ-16:00. פרטים וכרטיסים כאן