אליפות הקנאביס: סיפורי הוויד הכי טובים של השופטים ואנשי המקצוע

לכל סטלן יש את סיפור הוויד שלו: השכטה הראשונה, סטלה רעה בלתי נשכחת, או אפילו להיות בראש טוב במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אתם יודעים על אילו סיפורים אני מדבר. אז לרגל אליפות הקנאביס Holyflower שמתקיימת ביום שבת, ה-4.20 בכולי עלמא, שוחחנו עם כמה אנשים מתוך האירוע כדי שישתפו אותנו גם במה שמצחיק את כל הכיתה. אלו סיפוריהם של שופטי התחרות וכמה מאנשי המקצוע באירוע, אך ישנם גם כמה סיפורים נהדרים של המוזיקאים שיופיעו שם. אלה סיפורי הוויד הטובים ביותר של אליפות הקנאביס הישראלית.

>> תשאירי לי פרח: 11 חנויות הפרחים הטובות בתל אביב (ועוד אחת)

חלה טעות

נטע קובלסקי, מטפלת בקנאביס, שופטת בתחרות
הסיפור מתחיל בהיותי בת 21 בארה"ב, אחרי שבישראל עישנתי בעיקר חשיש. זאת הייתה תקופה שהיינו מעשנים רק חשיש. הירוק היה מגיע בקופסאות גפרורים, והוא היה די מעפן, היינו קוראים לו הוויד של הבדואים. אז הגעתי לקליפורניה והתארגנתי על משהו לעשן. זה היה נראה כמו חשיש, אמרו איזה שם, לא הבנתי. לקחתי בוף של סיגריות ועישנתי, והדקות הבאות היו לי פשוט משהו אחר. בדיוק ישבתי עם בן דוד שלי, היינו צריכים ללכת לארוחת ערב, ואין אותי. אני לא יכולה אפילו לכפתר.

אחרי שהרגשתי טוב יותר, הלכנו לארוחת שישי. עישנו עוד קצת לפני הארוחה, ואני יושבת בשולחן. הארוחה עוד לא התחילה בכלל, והייתה על השולחן חלה. זו היתה ארוחה של חברים של בני דודים שלי, אנשים שאני לא מכירה, ומישהי מדברת איתי ובינתיים אני מכרסמת את החלה. את כל כולה. כשסיימתי אותה הסתכלו עליי, ואמרו "את קלטת שסיימת פה את כל החלה?", ואני מסתכלת, אכולת פאדיחות בסטלה שאין לתאר אותה, ואני כזה, "אוי ואבוי, אוי אני לא מרגישה טוב". יצאתי החוצה, ישבתי באוטו, פתחתי את הדלת והקאתי את חיי, את כל החלה שאכלתי.

בן דוד שלי הגיע, שאל אותי אם אני בסדר, אמרתי לו שלא, ומה הוא הביא לי לעשן, זה נורא חזק, ואיך הוא לא אמר לי. הראתי לו מה לקחתי, והוא מסתכל ואומר לי "תגידי לי את נורמאלית? זה סקאנק! כמה שמת?". עניתי לו כמו בוף של סיגריות, והוא ענה לי "לא נשמה, זה ממש לא אותו דבר כמו בארץ. תתחילי להתרגל". אז אחרי הפאדיחות שהיו לי שם, כמובן שלא חזרתי יותר למשפחה הזאת, ולא התקרבתי לבן דודה שלי תקופה. 

סרט טורקי

שחר ימאי, בונה מכונות גלגול
אני מוכר מכונות גלגול לכל העולם. המכונות שלנו מגלגלות 2000 ג'וינטים בשעתיים. אין ג'וינטים כמו הג'וינטים שלנו. מכרנו בהודו, הולנד, צרפת, מלא בארה"ב וקנדה, אז אני נוסע מלא. יום אחד נסעתי להולנד לפגוש איזה לקוח, לא אמסטרדם, אלא איזו עיירה נידחת. אני מגיע לאיזה קופישופ הזוי, ומזהה שזה קשור לאיזו מאפיה טורקית. אני לא יודע אם זה בדיוק מאפיה, אבל איזו חבורה טורקית. אני רואה מעבר לרחוב, על גבול גרמניה ומעבר לקופישופ, יש שם מועדון חשפנות.

היי, שלום, עושים לי אספרסו, יושבים מלא אנשים. ואז אחד לוקח אותי למדרגות למרתף, או יותר נכון לאיזה כוך קטן רצח, יורד בסללום כזה. מגיעים לחדר, ואני רואה שם על השולחנות ערימות של יורואים באריזות של 10K, בלדרית סינית, עם חולצה חצי שחורה חצי לבנה, כולם מעשנים עליי סיגריות בתוך המרתף הזה. הבחור מוציא טלפון, מתקשר לבוס שלו, שצריך לתת אישור על קנייה של מכונה. עולה איזה בן אדם מפחיד רצח, אומר לי בוא אני אפגוש אותך.

פעם הבאה תעצור לאיזה קפה טורקי. צילום: אילנית כהן

אני רואה אותו אני מבין שאני כבר לא יוצא אם אני לא בורח עכשיו. אני זוכר כשיצאתי משם וכבר באוטו אמרתי, וואי איזה מגניב מה שעברתי עכשיו. כמה אנשים כבר יכולים להגיד שהם עשו עסקים במרתף של מאפיה טורקית? אותו בן אדם חודש אחרי זה קבע איתנו לאסוף את המכונה בגרמניה. הוא בא עם טנדר במיוחד מהגבול, ובסוף לא לקח. לא היה לו מספיק כסף וחשב שנזרום איתו. 

אין כניסה לפחיות

תומר ספנוב, סמנכ"ל שיווק של פלאנטיס
פסטיבל "ספאנאביס" בברצלונה הוא פסטיבל הקנאביס הכי גדול באירופה. הוא כנראה פסטיבל הקנאביס הכי גדול מחוץ לארה"ב. במשך חמישה ימים מגיעים אליו 60 אלף איש ביום. זה כנס שמרכז מלא ספקים מהתחום, של גנטיקות, ציוד עזר, אביזרי גידול ועוד. הוא לא רק כנס שאנשי המקצוע מגיעים אליו, גם אנשים שאוהבים קנאביס, אבל לא מומחים בתחום. אני הגעתי בתור הסמנכ"ל שיווק של פלאנטיס לפגישות עסקיות, וגם להתעדכן מה שקורה בחו"ל ולקלוט קצת את תרבות הקנאביס.

אני עומד בתור מאחורי בחור שנמצא לפניי, והמאבטח פותח לו את התיק ובודק. הוא מוציא מהתיק שלו פחית פאנטה, ואומר לו תשמע עם זה אתה לא יכול להיכנס, הם לא מסכימים להכניס משקאות לתוך השטח של הפסטיבל. אז הבחור אומר לא, "לא-רגע-רגע!", הוא לוקח את הפחית מהיד של השומר, מבריג אותה, ואתה בעצם רואה שזאת לא פחית פאנטה, אלא סטאש של וויד. כנראה במדינה שבה הוא חי הוא צריך להחביא את הוויד מהמשטרה. כל התור מתחיל לצחוק. אתה אומר לעצמך – זה המקום היחידי שבו אפשר להוציא לך פחית של פאנטה מהתיק ולאסור עליך להיכנס עם זה, אבל אז אתה מראה שזה וויד בפנים ואפשר להיכנס! בכל מקום אחר בעולם זה לא היה עובד. כל התור התחיל לצחוק, וכמובן שהשומר אישר לו להיכנס.

מנטליות של חוסר

ישגב דותן, ממארגני האירוע ושופט
יכול להיות שהסיפור קנאביס שלי הוא בכלל לא סביב חווית השימוש, אלא על המסע שהוא לוקח אותי עד לאירוע הזה. פעם היה פסטיבל בשם Getting Baked, פסטיבל שהתחלתי שהקונספט שלו היה פיצה, קנאביס והיפ-הופ. זה התחיל מזה שרציתי להביא את לוסיל קרו לחו"ל, וראיתי איזו הזדמנות לעשות שם בניו יורק בלוק פארטי עם הקונספט הזה, יחד עם פיצריה שאמורה להיפתח של חבר. אז אמרתי יאללה, בואו ניצור את זה. זה היה אמור להיות הפסטיבל שמביא אותנו לארה"ב מיוזמתנו.

להרים דבר כזה בארה"ב דורש לוגיסטיקה רצינית, אז בינתיים הרמנו את הגרסה הזאת בארץ במשך שלוש שנים, עד הקורונה. כמה חודשים לתוך הקורונה, ואחד החבר'ה שניסה לעזור לי לקדם את גטינג-בייקד אמר לי "שמע, איגוד הקנאביס הישראלי רוצים לעשות אירוע קנאביס עם גביע ומוזיקה ועניינים". הם מהצד של התעשייה בעצם, וזה היה נשמע בדיוק האופי שחיפשתי. הרי הגטינג-בייקד היה בניחוח קנאביס, אבל זה לא אירוע רשמי. בשלישי באוקטובר הלכנו לראות פסטיבל בוינה כדי לקבל השראה, זה היה בהתראה של יומיים. אופיר נבו, המנכ"ל של איגוד הקנאביס הישראלי, שאל אותי "היית פעם בפסטיבל קנאביס?", ואני כזה, "לא". אז יאללה בוא ניסע.

בשביעי לעשירי אופיר נבו כבר חזר למילואים, ואני נתקעתי קצת בחו"ל. העניין הוא שהקנאביס בוינה זה CBD, כלומר ללא החומר הפעיל בקנאביס, THC. אז הייתי בפסטיבל קנאביס, ולא היה לי מה לעשן. אתה רואה פרחים והכל, אבל זה CBD. אז אתה מסתובב שלושה ימים בפסטיבל ואתה יודע שאין מה לעשן. עזוב שאין מה לעשן, אתה רואה הרים של פרחים של קנאביס ושמנים, ואתה רואה את כל זה – כבודו של הCBD במקומו מונח, אבל זה לא אותו דבר. בסוף ניסינו להתארגן, וחבר שהכרנו הביא איזה פרח. אבל יש את הדיסוננס הזה שאתה מתהלך שם במנטליות של חוסר, כשמול העיניים שלך אתה רואה רק שפע.

השיבה מסיני

אורן דולפין, שופט בתחרות
ביום כיפור לפני 5-6 שנים, משהו כזה, אשתי נסעה להצטלם להישרדות VIP, ואני ושני הילדים שלי קבענו עם עוד חבר'ה שנעשה את כיפור בסיני. חלק מהעניין הוא שנעשה שם איזו מסיבונת של חברים באיזה יום, אז כל אחד אחראי להביא משהו, ובאופן טבעי אני הייתי אחראי להביא קנאביס איכותי. רכשתי עשרה גרם קנאביס איכותי, ושמנו פעמינו לסיני. אנחנו עוברים את הגבול ובראש שלי, אני עם שני הילדים, כל החבורה עוברים את הגבול, אני אצליח לעבור. ואיך שאני בא לעבור, המצרי אומר לי "Come, Come, X-Ray". כולי לבן, אומר לו "מה?". עושה אקס ריי, ואומר לו "מה, הכל טוב, הכל טוב". הוא עונה לי, "לא, לא הכל טוב", ומוציא את שתי השקיות.

אני בא ממורשת ארגנטינאית, שם עניין הלשמן פקידים זה מוכר. האינסטינקט הראשון שלי היה להוציא את כל הכסף שיש לי בארנק, לא בהתרגשות גדולה. "לא, לא, מיסטייק מיסטייק", ושמתי לו ממש את כל הכסף. אז הוא הסתובב, וקלטתי שמאחוריו יש מצלמה, והוא אומר לי "לא." משם התחילה סאגה די פסיכית, שכללה את העובדה שקודם כל הילדים שלי צומדו לחברים שלי ונלקחו משם, אני נשארתי. שמו לי אזיקים, לקחו טביעות אצבעות – מצרים זאת מדינת עולם שלישי, אין שם מחשוב – אז עוד פעם טביעות אצבעות ועוד פעם…

הדבר הכי פסיכי, בלי קשר לסיפור של הקנאביס, זה שהיה שם בחור ישראלי בן עשרים ומשהו ששכח כדור 0.72 מהצבא, והוא גם עבר את אותו הדבר. היינו אזוקים אחד לשני, ואז אחרי כמה זמן לקחו אותנו למעצר בצד השני של הגבול. לקחו לי את כל הדברים ולא אמרו לי כלום בהתחלה, ואחרי כמה זמן סוהר שם אמר לי שבבוקר כנראה יקחו אותי למשפט בטראבין – שעה וחצי לתוך מצרים, כן? נתתי עשרים שקל לאיזה סוהר שם, והוא הביא לי בקבוק מים קרים ואת הטלפון שלי. צילמתי תמונה אחת בתא, שלחתי לחברים שלי, אמרתי "תגידו לילדים שלי שהכל בסדר ושמחר נתראה". למרות שאין לי מושג, כן?

עכשיו תבין, מכניסים אותך לאיזה תא – אפילו לא תא, כאילו לקחו ביוב ופתחו אותו לחדר. משהו מסריח ומגעיל, ואתה לא יודע מה השעה, לא יודע כלום. באיזשהו שלב עלה הבוקר, ושמו אותי על זינזאנה של אסירים. זה רכב שסגור מכל הצדדים, ויש לו חריצים קטנים למעלה, ומי שבא לקחת אותי זה בן אדם שבאמת רואים שהוא אנאלפבית. הוא עם קלצ'ניקוב, אבל בלי רצועה. הוא נכנס איתי לתוך הזינזאנה מאחור, ושם את הקלאצ' אצלי על הברכיים. רמה כזאת של טמטום.

נוסעים ומגיעים לטראבין, בית משפט ענק, שיש לבן – אממה, פעם אחרונה ניקו אותו לפני חמישים שנה, מקום מגעיל. הושיבו אותי באיזו פינה שם, קומה ראשונה בבית משפט הכל עבירות חמורות – אנשים של דאע"ש כזה, זקנים ארוכים, עם שומרים עליהם. לקחו אותי לקומה השנייה שהייתה יותר סולידית, פתאום משום מקום מופיע איזה בחור, וכולם שם כמובן מדברים ערבית וקצת אנגלית, אבל אין עברית. הבחור הזה אומר לי בעברית צחה, "אהלן אני עלי, אני המתורגמן שלך". מסתבר שהוא  עובד שם בשוק, ועם השנים הוא תפס עברית והפך להיות מתורגמן.

ולחשוב שזה האלטרנטיבה. סיני (צילום: שאטרסטוק)

הוא הסביר, "תקשיב, או שאתה משלם ואני מביא לך עורך דין תותח שיוציא אותך, או שאתה לא משלם, והם ממנים לך את מי שהם רוצים, ולך תדע מה יהיה". למזלי היה עליי כסף, שילמתי עליי ועל הישראלי השני. אחרי חצי שעה בארבעים מעלות חום, מגיע בן אדם, נראה כמו קריקטורה צרפתית – רזה-רזה-רזה, חליפת ארמני שלושה חלקים בחום הזה, עם שפם קטן כמו איזה סרט מצרי. הכניסו אותי למשפט.

בתוך החדר מינוס ארבעים מעלות, יושבים שלושה אנשים כמו ג'אבה דה האט, שפעם כנראה היו עם נרגילות, אבל אני כבר הייתי בתקופה של הסיגריות האלקטרוניות, אז כולם עם פאפים אלקטרונים. מלא עשן כזה. הם מדברים ביניהם, ואז המתרגם אומר לי "ומצאו אצלך בתיק חמש גרם של קנאביס". מישהו בדרך כבר שתה חמש. מפה לשם, מה הפסק דין? 850 שקל, ואני מגורש ממצרים. אני משלם את הכסף, גם למתורגמן ולעורך דין ולכולם. הם לוקחים אותי חזרה כל הדרך מטראבין עד לטאבה, מחזירים לי את הדברים, ואז הם אומרים לי שהם הולכים לגרש אותי. ואני מסביר להם שהילדים שלי בסיני.

הצלחתי לשכנע אותם לנסוע לשם, הם עצרו את הזינזאנה הזאת, מורידים לי את האזיקים, הלכתי לקדימה, פגשתי את החבר'ה שלי ואת הילדים. את הילדים הכנסתי מקדימה לזינזאנה, כאילו בקטע של "איזה כיף, תראו אנחנו נוסעים". מגיעים לגבול, מגיעות שתי חיילות, חותמים על כל מיני דברים ולוקחים את זה לצד הישראלי. עכשיו – זה יום כיפור, אין כלום שם, אין מוניות, אין כלום. בפוקס מצאתי חייל שיצא מהבסיס האחרון שם, לקח אותי לקורל ביץ'. אמרתי לפקידה, בבקשה, אני מתחנן רק תתני לי חדר. היא אמרה לי סוויטה אחרונה, אמרתי לה שאני לוקח אותה. ומה הפואנטה של הסיפור? הספקתי בטלגראס להתארגן על חמש גרם לפני כניסת יום כיפור.
>> גביע הולי פלאוור 2024, כולי עלמא 20.4.2024, החל מ-16:00. פרטים וכרטיסים כאן